"ואברהם היו יהיה... אשר יצוה... ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"
לע"נ מו"ר נשיא דורנו הגאון הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל
"אמר ליה רבינא לההוא מרבנן דהוה מסדר אגדתא קמיה: מנא הא מילתא דאמור רבנן זכר צדיק לברכה? - אמר ליה: דהא כתיב (משלי י, ז) 'זכר צדיק לברכה' - מדאורייתא מנא לן? - דכתיב 'וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה', וכתיב 'ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום" [יומא לח, ב]."תנו רבן שבעה קפלו את כל העולם כולו. מתושלח ראה אדם, שם ראה מתושלח, יעקב ראה את שם, עמרם ראה את יעקב, אחיה השילוני ראה את עמרם, אליהו ראה את אחיה השילוני ועדיין קיים" [ב"ב קכא, ב].
בימים אלו מלאו 'שלושים' לפטירתו של מו"ר, הרב הראשי לישראל ונשיא ביה"ד הרבני הגדול [לשעבר], ראש ישיבת מרכז הרב, הגאון הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל. חז"ל למדו [יומא לח, ב] ש'זכר צדיק לברכה' מפרשת וירא (בראשית יח, יז-יט) לגבי אברהם אבינו ע"ה. על כן עלינו להעלות את זכרו לברכה של מו"ר זצ"ל. צדדים שונים באישיותו הרב גונית ובמרחב האדיר של פעולותיו הוארו בהספדים הרבים שנאמרו ופורסמו לזכרו, ועדיין לא הוספד מו"ר זצ"ל כהלכה. כמעט בלתי אפשרי להקיף את דמותו של הנשר הגדול האדיר, דפקיע שמי' בתבל ומלואה, ואליו איים ידרשו להאיר להם בתורתו, בצדקתו ובחכמתו; לתאר קרוב למאה שנה של לימוד תורה, עבודת ה', הרבצת תורה, פסיקה הלכתית, פעילות רבנית, הנהגה רוחנית – ובעיקר הקמת דורות של תלמידי חכמים, ראשי ישיבות, דיינים ורבנים שהם עיקר שדרתה של ההנהגה הרוחנית של הציונות הדתית בימינו. כל זאת, תוך ענווה, צניעות, הסתפקות במועט, מאור פנים וסבלנות לכל אדם, חילוני כדתי, אישה כאיש, ללא שמץ של גאווה והתנשאות, גינוני כבוד ושררה.
זכיתי להכיר את מו"ר זצ"ל, ללמוד תורה והנהגה מפיו, להתבשם מחוכמתו, מיראתו, מעצתו והדרכתו במשך קרוב לארבעים שנה. זכיתי לשמוע ממנו ים גדול של פסקי הלכה והדרכות, בשאלות פרטיות וכלליות, בהלכות צבא ובהנהגות מדינה. חלקם עדיין לא הגיע העת לתת להם פומבי. בדברים אלו אתמקד בנקודה אחת שלמדתי, אני ורבים מחברי, ממו"ר זצ"ל.
'שית אלפי שני הוו עלמא' (סנהדרין צז, א). בשנים אלו עבר העולם תקופות שונות. אדם הראשון בגן-עדן, ואדם אחרי שגורש מגן-עדן. עשרה דורות שמאדם עד נח, ועשרה דורות שמנח עד אברהם ועוד. אבל אין 'עולם חדש' 'עולם אחר'. יש המשכיות בעולם, סוף מעשה במחשבה תחילה. 'קורא הדורות מראש' (ישעיהו מא, ד) מוביל את העולם לכך ש'ילכו מחיל אל חיל' עד 'יראה אל א – לקים בציון' [תהילים פד, ח]. זוהי כוונת חז"ל באומרם [ב"ב קכא, ב] 'שבעה קפלו את כל העולם כולו'. [לכן גם 'שבעה' שהוא שלמות הטבע אך אזהמ"ל].
"אברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו" (בראשית כא, ה). חז"ל מספרים לנו שיצחק היה בן ל"ז בעקידה (סדר עולם א, בראשית רבה נו, יא), וא"כ היה אברהם בן קל"ז בזמן העקידה. ובאותו פרק, בהיות אברהם בן קל"ז, נפטרה שרה (בראשית רבה נח, ד; הובא ברש"י בראשית כג, ב. וכן מוכח שהרי שרה בת תשעים בלדתה את יצחק, ראה בראשית יז, יח; ונפטרה ל"ז שנים אח"כ בת קכ"ז, בראשית כג, א). זמן קצר אחר פטירת שרה שלח את אליעזר למצוא אישה ליצחק (ראה בראשית כה, כ שיצחק לקח את רבקה בהיותו בן מ' שנה). אברהם נפטר בן קע"ה שנה (בראשית כה, ז). התורה לא מספרת לנו שום דבר על פעולותיו ומעשיו של אברהם בל"ה השנים לחייו, פרט לכך שהוא לקח לו לאישה את קטורה והוליד ממנה בני פילגשים. באותם שנים הגיע זמנו של יצחק, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא הנימה. לאברהם כבר אין תפקיד (לפחות לא תפקיד לדורות לעם ישראל, שהרי התורה לא מספרת לנו על מעשיו), הוא יכול לשאת את קטורה ולהוליד בני פילגשים. התפקיד עובר אל יצחק. אז למה אברהם חי? כמובן שאין אנו יכולים לדעת את עבודת ה' ותפקידו של אברהם בשנים אלו, אבל אולי מותר להעלות השערה שאחד הסיבות שאברהם חי אותם ל"ה שנים אלו הוא כדי שיעקב יראה ויכיר את אברהם (ראה ב"ב טז, ב).
עמנו העתיק עבר תקופות רבות. תקופת האבות, שיעבוד מצרים, יציאת מצרים וקבלת התורה, הכניסה לארץ, בניין בית המקדש ועוד. כל תקופה שונה מקודמתה, ועם ישראל שונה ממה שהיה קודם. אין עם ישראל לפני מתן תורה דומה לעם ישראל אחר מתן תורה. אבל יש המשכיות – 'זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם'. 'זה א – לי ואנווהו, א – לקי אבי וארוממנהו'. כל תקופה ותקופה מוסיפה קומה, מוסיפה נדבך – אבל הכול בנוי ע"ג היסודות של האבות והתקופות הקודמות 'כמגדל דויד... בנוי לתלפיות' [שה"ש ד, ד]. על כן למדונו חז"ל [סוטה יג, א] שסרח בת אשר הייתה ביציאת מצרים [וי"א שהיא האשה החכמה שהשליכה את ראש שבע בן-בכרי מהחומה, שמואל ב, פרק כ. ולפי"ז הייתה עדיין בימי דוד המלך ע"ה, ראה ב"ר פרשה צד]. עם ישראל כשיוצא ממצרים ומקבל תורה צריך לדעת שהוא המשך מהאבות, לכן צריך את סרח בת אשר שראתה את יעקב וירדה עימו למצרים [ראה ב"ר שם) שתמשיך בצורה חיה את מסורת עם ישראל.
'אחיה השילוני ראה את עמרם' [ב"ב שם, וע"ש ברשב"ם שהאי תנא לא ס"ל שפנחס הוא אליהו, ראה רש"י ב"מ קיד, ב ד"ה 'לאו כהן מר']. הרמב"ם מדגיש (במבוא למשנה תורה) 'ואחי' השילוני מיוצאי מצרים היה ולוי היה ושמע ממשה והיה קטן בימי משה והוא קבל מדוד ובית דינו' [וראה השגת הראב"ד שם]. בזמן כיבוש וישוב הארץ, בניין ביהמ"ק, חלוקת מלכות ישראל – צריך את אחיה השילוני שעוד שיחק בחצרו של משה רבינו ע"ה ['לוי היה'], עוד ראה את העם במדבר, את מתן תורה – כדי להדגיש את ההמשכיות של עם ישראל.
על הגמ' [בשבת פו, ב]: "אמר רבא... ודכ"ע [=ולכל הדעות, בין לדעת רבנן שבשישי בסיוון ניתנה תורה לישראל, בין לדעת רבי יוסי שבשביעי בסיוון ניתנה תורה לישראל] בשבת ניתנה תורה לישראל... כי פליגי בקביעא דירחא [=סיבת מחלוקתם היא לגבי מתי היה ראש חודש סיוון. אם ר"ח סיוון היה ביום א' הרי בשבעה בסיוון ניתנה תורה כדעת רבי יוסי. אך לדעת רבנן ר"ח סיוון היה ביום שני, ולכן שבת היה ששה בסיוון, ובו, כאמור, ניתנה תורה]" ביאר הראי"ה קוק זצ"ל [עין אי"ה פ"ט אות כ] שיש הופעת קודש קבועה ומסודרת, שהיא קדושת השבת, "המשפיע חיי עולם על נשמות כל דור ודור" ובה אין מקום לדברי ריבות של מחלוקת ודעות. ויש הופעה נוספת של קודש, "הופעה מתחדשת, המסגלת אל אוצר הנצח את כל השינויים הזורמים בשטפי הזמנים והמאורעות המשתנים, זהו יסוד קדושת הזמנים, המועדות, שבקביעות החודש הם תלויים... חילוקי המחשבות לפרטיהם, רק בשורש הופעת הקדושה הזמנית, נעוץ הוא".
"את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמטה על האומה בכללה" [הקדמה לשבת הארץ]. "כשם שנאמר בשבת בראשית 'שבת לה', כך נאמר בשביעית 'שבת לה' "[ספרא, בהר, פרק א']. מוסיף הראי"ה קוק זצ"ל ומבאר, שכשם שהשמיטה מקבילה בחיי האומה לשבת בחיי היחיד, כך גם היובל מקביל בחיי האומה לקדושת המועדים. גם הגאון ר' מאיר שמחה במשך חכמה [ויקרא כה,ב-ג] מבאר שהשמיטה היא כמו השבת, קביעה וקיימא, 'שבת לה', לא תלויה במעשי אדם. היובל הוא כמו קדושת המועדים, תלויה בכך שישראל יקדשו אותה [ומלבד שב"ד חייבים לספור יובל, הרי] 'אם לא תקעו, או לא שלחו עבדים לחירות או לא החזירו קרקעות' – אז מותר בחרישה וזריעה ואינו יובל כלל [ר"ה ט, ב].
שנה היא זמן רב בחיי היחיד. במשך שנה עשויים לחול שינויים נרחבים בחייו, וצריך 'קודשת הזמנים' להתאים את המצבים המשתנים לאוצר הנצח של תורה. בחיי האומה, לרוב, השינויים יותר מורכבים, התקופות יותר ארוכות. 'עולמו של יובל' היא תקופת זמן של שינויי וחידוש המצריכים לסגל 'אל אוצר הנצח את כל השינויים הזורמים בשטפי הזמנים והמאורעות המשתנים'.
לכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה בתפילה 'פליטת בית סופריהם'. בזמן שיבת ציון, עזרא ונחמיה, תיקנו להתפלל על מי שנשאר מבית ראשון. תקופת 'שיבת ציון' עמדה בצל של שינויים מפליגים, תרבויות ואימפריות חדשות [יוון ורומי], שינוי מהותי במעמדו של עם ישראל – הפסקת הנבואה והעברת שרביט ההנהגה לחכמי תורה שבע"פ. בתקופה כזו של שינוי וחידוש צריך 'פליטת בית סופריהם', מנהיגים שעוד הכירו את התקופה הקודמת, וילמדו את הנהגת התקופה החדשה לסגל 'אל אוצר הנצח את כל השינויים הזורמים בשטפי הזמנים והמאורעות המשתנים'. לצורך כך צריך אנשים שהם מ'עולמו של יובל' הקודם, ומביאים את היובל הקודם, את כל המסורת של ה'זמנים הקודמים', אל 'עולמו של יובל' החדש.
דורנו הוא דור שחי, ואף נולד, בחירות של מדינתנו – מדינת ישראל ת"ו. תקופה חדשה היא זו בחיי האומה. תקופה המצריכה יצירה רוחנית אדירה, כוח של חידוש ויצירה, להתאים את חיינו בה לדרכה של תורה. אבל לעולם עלינו לזכור – עם עתיק אנחנו, המשך מהאבות, מיצ"מ ומעמד הר סיני, מבית ראשון ומבית שני. המשך מכל היצירה הרוחנית האדירה של עמנו בתקופת החורבן והגלות. "שכאשר ישראל אוחזים אל הקבלה הנאותה והולכים בדרכי ולמודי אבותיהם, אז הישראלי הוא גוי איתן עתיק יומין אשר נגלו אליו הא – לקים בהיות המקדש על מכונו, אז שורה השכינה עימהם גם בחו"ל גם ב'לילה" [משך חכמה, בראשית מו, ב].
תפקיד זה, ללמד את דורנו איך לסגל את כל השינויים הזורמים בשטפי הזמנים והמאורעות המשתנים אל "אוצר הנצח" של תורת ישראל, הוא אחד מהתפקידים שהשגחה העליונה הטילה על מו"ר זצ"ל. מו"ר זצ"ל, יחד עם היותו מנהיג דור התחייה והגאולה, העביר אלינו, במסורת חיה, את כל עולם התורה של הדורות הקודמים. לא רק בתורה ובהלכה. כשרבנו זצ"ל סיפר על גדולי ישראל שהיו לפניו, בין אם הכיר אותם ובין אם חיו דורות לפניו; על מקומות ועיירות שמעולם לא ביקר בהם – כולנו-שומעיו הרגשנו כשותפים לחוויות אישיות, כאילו אנחנו ממש רואים את גדולי ישראל זצ"ל. [פעם אמר לי, בבת שחוק המיוחדת שלו, שהיום כבר הכול כתוב, בכל דבר בתורה יש ספרים גדולים, ותורה שבע"פ נשארה רק בסיפורים]. הרגשה זו לא נבעה מכושר דיבור וסיפור שהייתה בו, – רק כי הוא היה חלק מדורות אלו, הוא חי איתם באמת. 'פליטת בית סופריהם'. 
אבל בעיקר היה הדבר נכון בתורה ובהלכה. מו"ר זצ"ל דאג שאנחנו, דור התחייה, נהיה המשך שלשלת מסורת ישראל ועולם היצירה התורנית של הדורות הקודמים. וצריך להדגיש - לא "גם אנחנו". "דווקא אנחנו", דווקא דור התחייה והגאולה, דווקא מי שרואה את מרכזיותה של מדינת ישראל בתהליך הגאולה, רק הוא יודע איך 'לסגל' 'אל אוצר הנצח את כל השינויים הזורמים בשטפי הזמנים והמאורעות המשתנים'. לדוגמא, מצד אחד תוקף עוז דרכה של תורה במאבקו במדיניות הממשלה בעניין ארץ ישראל, הנוגדת את התורה וההלכה. ובנשימה אחת, באותו תוקף ועוז העמידה על מרכזיותה של מדינת ישראל בתהליך הגאולה, בלי שהמאבק האדיר עם 'הממשלה' יפגום במעמד 'המלוכה' [שכך אמר, 'המלוכה והממשלה לחי עולמים', רואים שזה שני דברים, יש ממשלה ויש מלוכה].
"... ואז נדע כי לא לחנם הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות; אז ידע כל העולם כולו כי הרבה יותר מן הרכוש הגדול שהוצאנו אתנו ממצרים אנו עתידים להוציא מתוך שעבוד מלכיות בעזרת עבודתנו הצנועה והמסתתרת בתוך חתולי רפיון וחולשה חצונית, זאת העבודה שעבדנו במשמרת היהדות ובהפרחתה של תורה במשך ימי-הגלות המרובים, במשך דורות ותקופות שזרמי-חיי גבורה גלויה וחצונית היו חסרים לנו, ואז נדע איך להעלות אל מרומו את רוח האיתנים של גבורת-החיים אשר בתחיה הלאומית ההולכת ומפעמת בקרבנו..." [הגראי"ה קוק זיע"א, 'גדול וגבור', "ספר שמואל", תרפ"ז; מאמרי הראי"ה א, 127, 129].
מורכבת ועמוקה היא דרכו של מו"ר זצ"ל. היו 'פליטת בית סופריהם', גדולי תורה ויראה, אבל 'אל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט[ו]' [אגרות ראיה, איגרת שע"ח]. ויש הרואים עצמם כמנהיגים בדור התחייה, אך הם חסרים את הקשר העמוק למסורת שלשלת תורה שבע"פ, בגדר 'קטא מן טורא דסיני' [פסיקתא רבתי פרשה כא; ובירושלמי סנהדרין פ"ד 'קטוע'. וראה מאמרו של מו"ר זצ"ל "עמלות בתורה", מבוא ל'מנחת אברהם' ח"ב, אות ה 'העמלות בתורה – מתוך דבקות בנותן התורה ית"ש'].
מיוחד היה מו"ר זצ"ל שחי כמעט שני יובלות והנהיג את דור התחייה והגאולה מתוך המשכיות שלשלת מסורת התורה לדורותיה. סמלי הדבר שמו"ר זצ"ל עלה לישיבה של מעלה ביו"ט ראשון של סוכות שבשנת השמיטה – במפגש בין קדושת הזמנים לבין שבת האומה.
זכותו תגן עלינו ועל כל בית ישראל.
בטעינה...
