המכון להלכה ומחקר שע"י ישיבת שבות ישראל
שחר ההיסטוריה של אומתנו טבוע בחותם של נס מכונן. נס שה"י הוציא אותנו מעבדות לחרות, ולקח אותנו להיות לו לעם – יציאת מצרים. בכדי לקבוע נס זה לדורות ציוונו הקב"ה בתורתו לעשות את הימים האלו 'חג לה'. אולם בנוסף לכך נצטווינו לעשות זכרון לנס, ולהגיד לבנינו את סיפור יציאת מצרים1. על כן (1) אנו חוגגים שבעת ימים את חג המצות; (2) בלילה ראשון של חג המצות אנו עושים סעודה גדולה וחגיגית בו [בזמן שביהמ"ק קיים] אוכלים את קרבן הפסח, ומספרים את סיפור יציאת מצרים - מפרסמים את הנס.
כאשר חכמים קבעו לדורות את נס ההצלה בזמן מרדכי ואסתר, ראו לנכון לתקן לפי הדגם של קביעת נס לדורות שקבעה התורה – כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון (פסחים ל, ב וש"נ). כמובן שהכל 'בהתאם לשינויים הנדרשים'. חכמים לא רצו לקבוע 'מקרא קודש' האסור במלאכת עבודה, זאת, כדי שיבחינו בין יו"ט דאורייתא לחג דרבנן. כמו כן לא קבעו קרבן חובה [כמו קרבן פסח], שהרי אין לנו קרבן מדרבנן. על כן קבעו שימי הפורים יהיו (1) 'יום שמחה ומשתה ומשלוח מנות לריעים ומתנות לאביונים. ומותר בעשיית מלאכה ואעפ"כ כן אין ראוי לעשות בו מלאכה. אמרו חכמים כל העושה מלאכה ביום פורים אינו רואה סימן ברכה לעולם' [לשון הרמב"ם בפ"ב מהל' מגילה הי"ד]. וקבעו יום זה 'יום טוב' דרבנן, דהיינו יום שנקבע במגילת תענית 'אסורין בהספד ותענית לכל אדם בכל מקום' [לשון הרמב"ם שם, הי"ג]. בנוסף לכך (2) קבעו לעשות פרסומי ניסא ע"י קריאת מגילה המספרת את סיפור הנס, כאשר לפני קריאתה מברך [בין היתר] 'שעשה ניסים לאבותינו בימים הם בזמן הזה'2.
כשבאו חז"ל לקבוע לדורות את נס חנוכה, חזרו והעתיקו את הדגם של ימי הפורים. אלא שכבר לא עמדה לפניהם האפשרות להוסיף מגילה [כמו מגילת אסתר] לתורה שבכתב3, לכן היה צריך לשנות את צורת ה'פרסומי ניסא', וכלשון הרמב"ם (פ"ג מהל' מגילה וחנוכה ה"ג): "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו (1) ימי שמחה והלל (2) ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה (1) והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים (2) והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה [=ההדגשות שלי, י.ב.מ]"4
כמבואר, דיני חנוכה ופורים נובעים משני גורמים. מצד אחד תקנת חכמים שימים אלו הינם 'ימים טובים', ומנויים הם במגילת תענית, ועל כן אסורים הם במספד ובתענית5. נוסף לכך יש תקנת חכמים מיוחדת של 'פרסומי ניסא', בפורים ע"י קריאת המגילה ובחנוכה ע"י הדלקת נרות6.
בהתאם לכך יש מקום לברר את מהות החיוב באמירת 'ועל הנסים'. האם חובה זו נובעת מצד דין ה'יום טוב' שבחנוכה ובפורים, או שמא גם היא נובעת מצד החיוב לפרסם את הנס.
 
שנינו בסוף ברייתא ד"מאי חנוכה"7: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". ופרש"י ז"ל: "ה"ג ועשאום ימים טובים בהלל והודאה8 – לא שאסורים במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה". מבוארת דעת רש"י שתיבת 'והודאה' כוונתה ל'ועל הנסים' הנאמר בברכת הודאה. העולה מכך שמקור חובת אמירת 'ועל הנסים' הוא כמו אמירת הלל בחנוכה – מצד ה'יום טוב' ולא מצד פרסום הנס9 .
בהמשך הגמרא, לאחר סיום סוגיית חנוכה10 למדנו: "איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון. כיוון דמדרבנן היא לא מדכרינן, או דילמא משום פרסומי ניסא מדכרינן". רש"י, בהתאם לשיטתו מפרש: "בברכת המזון – בתפילה פשיטא לן, שהרי להלל ולהודאה נקבעו כדאמרינן לעיל". כלומר בתפילה ודאי אומרים 'ועל הניסים', שהרי זהו חלק מעיקר התקנה. רק הגמ' הסתפקה האם כיוון שברכת המזון היא דאורייתא, אולי אין לקטוע אותה כדי להזכיר יום-טוב דרבנן. או שמא, עקב החשיבות של הזכרת היום-טוב [פרסומי ניסא], נזכיר את חנוכה, למרות שהוא רק מדרבנן, גם בברכת המזון דאורייתא.
אמנם התוס' שם [ד"ה 'מהו להזכיר'] כתבו: "בתפילה פשיטא ליה דמזכיר משום דתפילה בצבור היא ואיכא פרסומי ניסא. אבל בבהמ"ז [=בברכת המזון] שבבית ליכא פרסומי ניסא כולי האי". מבוררת דעתם שהם פירשו 'בהלל והודאה' שבברייתא ד'מאי חנוכה' כפשוטו – 'להודות ולהלל"11. על כן דין הלל בחנוכה נובע אמנם מצד ה'יום טוב', אבל חובת אמירת 'ועל הנסים' נובע מדין 'פרוסמי ניסא'. לכן בתפילה פשיטא ליה דמזכיר, כי תפילה היא בצבור ובה עיקר דין פרסום הנס, ורק הגמרא הסתפקה אם מזכיר בברכת המזון.
העולה מהדברים שמהות חיוב אמירת 'ועל הנסים' תלוי במחלוקת רש"י תוספות. לדעת רש"י אמירת 'ועל הנסים' הוא מצד תקנת ה'יום טוב'. לדעת התוספות מהות החיוב נובע מצד תקנת פרסום הנס.
 
אמנם, עדיין טעונים אנו בירור דעת רמב"ם בזה. אמנם הרמב"ם פירש 'הודאה' שבברייתא ד'מאי חנוכה' בדומה לתוספות מלשון שמחה12. אולם הרמב"ם כלל לא הזכיר דין אמירת 'ועל הניסים' בהלכות מגילה וחנוכה, אף שביאר בארוכה גם את דין ה'יום טוב' שבימים אלו, חובת השמחה, איסורים בהספד ותענית ואמירת הלל בחנוכה. וגם את דין פרסום הנס בפורים ע"י קריאת מגילה ובחנוכה ע"י הדלקת נרות.
הנראה בזה, שלרמב"ם היה קשה מדוע הגמרא דנה בענין 'ועל הנסים' בברכת המזון לאחר סיום סוגיית חנוכה, ולא בתוך דיני חנוכה13. הרמב"ם הסיק מכך שהגמרא אינה דנה ב'ועל הנסים' בתוך דיני חנוכה, שאמירת 'ועל הניסים' כלל אינו חלק מדיני חנוכה, ומהות אמירתה אינו נובע לא מצד ה'יום טוב' ולא מצד ה'פרסומי ניסא'. אלא הוא נובע מצד דיני תפילה [בהם עוסקת הגמרא בדף כד], שמזכירין בתפילה כל יום 'מעין המאורע'14. לפי שיטה זו, הספק בגמרא הוא באם דין זה של הזכרת מעין המאורע ביו"ט שהוא מדרבנן, תקף רק בתפילה שהיא מדרבנן, או שמא חל גם בברכת המזון דאורייתא. על כן גם הרמב"ם אינו מביא את דין 'ועל הנסים' בהלכות מגילה וחנוכה, אלא בהלכות תפילה [פ"א הי"ג] והלכות ברכות [פ"ב ה"ו], בהקשר של הזכרת מעין המאורע [כגון ר"ח, שבת, תשעה באב וכדו'] בתפילה ובברכת המזון.
 
מסקנת הדברים היא שמהות חיוב אמירת 'ועל הניסים' שנוי במחלוקת בין הראשונים. שיטת רש"י ותוספות שזהו דין מדיני חנוכה ופורים. אלא שלדעת רש"י הדבר נובע מצד דין ה'יום טוב' שבחנוכה ופורים. דעת התוספות היא שזה נובע מצד חיוב פרסום הנס שבחנוכה ופורים. אולם דעת הרמב"ם שחיוב אמירת 'ועל הנסים' כלל אינו נובע מצד דיני חנוכה ופורים, אלא הוא דין בדיני תפילה, שהתפילה צריכה להיות חיה ואקטואלית, ולכן היא חייב לבוא בה לידי ביטוי מאורעות היום והזמן.
 
"הברק האלהי שבנשמת החשמונאים נתפוצץ לניצוצות. כשיתקבצו לאבוקה אחת, ישוב להגלות"
[מגד ירחים להראי"ה קוק זיע"א]


1. כבר בפרשת 'החודש הזה לכם' ציוותה התורה:(1)וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן (2)וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַידֹוָד לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" (שמות יב, יד). חזרה
2. כמדומה שבנוסח ברכה זו רצו חז"ל גם לרמוז ל"ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא – לקים וידעתם כי אני ה' א' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות ו, ז). חזרה
3. ראה בבלי מגילה ז, א שגם לגבי מגילת אסתר היתה מחלוקת אם ניתנה להיכתב. גם הדעות [שנתקבלו] להתיר כתיבת מגילת אסתר, לא ישימים לנס חנוכה. [זאת בנוסף למאמץ ההלכתי שהושקע ע"י חז"ל מתחילת בית שני לקבוע שהתנ"ך סגור ואין להוסיף בו עוד ספרים כמו הספרים החיצוניים הכוללים את ספרי המקבים]. חזרה
4. וראה שם גם ה"ד: "כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה. והמדליק אותה בלילה הראשון מברך שלש ברכות ואלו הן ...". כמדומה שבכך יובן גם הסדר המוזר ברמב"ם הל' חנוכה. שהרי החל בהדלקת נרות [בהלכה ג, ד], ואז הפסיק בדיני הדלקת נרות ומהלכה ה' ועד סוף הפרק ביאר הלכות הלל. ואח"כ בפרק ו' חזר וסיים לבאר דיני הדלקת נרות. אמנם לפי האמור למעלה מבוארת כוונתו. בהלכות א-ב מספר לנו הרמב"ם את הרקע ההיסטורי של הנס [דבר שלא היה לרמב"ם צורך לעשות בהל' מגילה, כיון ש'מאי פורים' מבואר בתורה שבכתב – במגילה], כולל נס פח השמן. אח"כ בהלכות ג-ד מבאר לנו רמב"ם את מהות התקנה שנתקנה על פי הדגם של פורים -   (1) ימי שמחה והלל איסור בהספד ותענית. (2) פרסום הנס ע"י הדלקת הנרות. ולכן הרמב"ם גם מבאר שעל הדלקת נרות מברכים אותם ברכות כמו על קריאת המגילה. ואז מתחיל הרמב"ם לפרש את שני הרכיבים של חנוכה – ראשית [מהלכה ה' ועד סוף הפרק] את ה'ימי שמחה והלל' – דיני הלל. ואח"כ [בפרק ד'] את מצוות פרסום הנס – הדלקת נרות. חזרה
5. ראה בבלי ר"ה יט, ב. חזרה
6. נראה שזהו הטעם מדוע כל מגילת תענית בטלה, וחנוכה ופורים לא בטלו. אמנם לגבי פורים אפשר לבאר שלא בטלה מכיוון שהיא כבר חלק מתורה שבכתב, ותורה שבכתב כולה א"א שתשתנה או תבטל. זאת ועוד, שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב: "... וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא-יסוף מזרעם". אולם עדיין צריך ביאור מדוע מכל ימי השמחה והאבל שהיו במגילת תענית נבחרה דווקא חנוכה שלא תבטל. אולם לאמור למעלה הדברים מבוארים. אמנם מצד הדין 'מגילת תענית' של פורים וחנוכה, היו צריכים להתבטל כמו כל שאר מגילת תענית. רק שבפורים וחנוכה יש עוד מצוות עשה דרבנן של פרסום הנס. מצוות עשה זו אינה חלק ממגילת תענית, וככל תורה שבע"פ, כולל תקנות דרבנן, היא נצחית ולא מתבטלת [אלא ע"פ החלטה של ב"ד גדול בחכמה ובמניין, ראה רמב"ם פ"ב מהל' ממרים ה"ב]. ממילא, עקב תוקפו של המ"ע דרבנן של פרסום הנס, לא יכולים פורים וחנוכה להתבטל. [וראה גם תוס' תענית יח, א ד"ה 'רב אמר'; רא"ש פ"א דמגילה ה"ח שהדינים של 'לפניהם ואחריהם' שבמגילת תענית כן בטלו, ואזהמ"ל]. חזרה
7. בבלי שבת כא, ב. וזו ברייתא של מגילת תענית. חזרה
8. ולא גרסינן 'ימים טובים והלל [בוא"ו] והודאה', דהיינו שלושה דברים – (1) ימים טובים (2) הלל (3) הודאה. אלא גרסינן 'ימים טובים בהלל והודאה, כלומר שהלל והודאה מגדירים את המוסג 'ימים טובים'. חזרה
9. שהרי בברייתא זו, שהיא כאמור ברייתא שבמגילת תענית, כלל לא הוזכרה התקנה של פרסום הנס והדלקת נרות. חזרה
10. שבת, כד, א. וע"ש בתוד"ה 'איבעיא להו', וראה בהמשך. חזרה
11. ולא כפרש"י – 'על הנסים הנאמר בברכת הודאה'. כעין פירוש התוס' פירש גם הרמב"ם פ"ג מהל' מגילה וחנוכה ה"ג [צוטט למעיל] 'ימי שמחה והלל'. כלומר, הרמב"ם פירש הודאה מלשון שמחה [וע' בהמשך בדעת הרמב"ם בענין 'ועל הניסים']. וזה מקור המחלוקת להלכה אם יש חיוב סעודת מצווה ושמחה בחנוכה, ראה שו"ע או"ח תר"ע סעיף ב', ובט"ז (סק"ד) וגר"א שם. חזרה
12. ראה הערה הקודמת. חזרה
13. הבעיה היא, כאמור, בשבת דף כד, א. וכבר תמהו שם בתוספות: "איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון – תימה דהך מילתא הוה ליה לאסוקי לעיל גבי מילי דחנוכה". חזרה
14. המקור לכך הוא כנראה הלימוד בבלי ברכות מ, א [ושם צוינו המקבילות]: "אמר קרא: (תהלים ס"ח, כ) ברוך ה' יום יום, וכי ביום מברכין אותו ובלילה אין מברכין אותו? אלא לומר לך: כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו". משמעות הדין הוא שהתפילה צריכה להיות דבר חי ואקטואלי, ולכן חייב אדם בתפילתו לבטא את המאורע של היום. ראה שבת שם ותוספתא ברכות פ"ג.חזרה

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
+ שלח משוב

צור קשר

 
machon@ysi.org.il   |   טלפון : 052-6071060    |   כתובת : הרב ויטאל חיים 27 ירושלים

חפשו אותנו

 
לייבסיטי - בניית אתרים