"ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו כל אשר-דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז). "אמר רבי אלעזר, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב: 'ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו' (תהילים קג, כ) ברישא עושי והדר לשמוע" (שבת פח, א).
" 'ויתיצבו בתחתית ההר' (שמות יט, יז) א"ר אבדימי בר חמא בר חסא, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגגית ואמר להם - אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב, מכאן מודעה רבה לאורייתא. אמר רבא אע"פ כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב: 'קיימו וקבלו היהודים' (אסתר ט, כז) - קיימו מה שקיבלו כבר". (שבת, שם).
התוספות שאלו מדוע היה צריך לכפות הר כגיגית, הרי ישראל אמרו "נעשה ונשמע". ותירצו "שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצתה נשמתן". עוד תירצו בראשונים שאמרו "נעשה ונשמע" לתורה שבכתב, וכפה הר כגיגית היה צריך לתורה שבע"פ.
שמעתי פעם ממו"ר הגרש"ז אורבאך זצ"ל לבאר דבר זה, שכלל ישראל אמרו "נעשה ונשמע" והקדימו נעשה לנשמע - 'כל אשר דיבר ה' נעשה' (שמות יט, ח). אנו מקבלים עלינו לעשות את התורה כולה אף לפני ששמענו מה יש בה. אבל מה נעשה - מה שנשמע, מה שנבין. את התורה נקיים בשכל האדם. דור המדבר "דור דעה", הכל הוא רואה, הכל הוא מבין. ולכן גם את התורה הוא מוכן לקבל - לפי הבנתו.
אבל נותן התורה רצה שנקבל את התורה בדעת עליון, בדעת נותן התורה. ולכן כפה עליהם הר כגיגית. קבלו התורה בעל כרחכם, קבלו התורה מכח הנותן ומכפייתו - ולכן קבלו התורה בדעת נותן התורה.
בשולי דברי מו"ר זצ"ל נראה שאנו רשאים לפרש שכפיית ההר כגיגית נובעת מעצם הנעשה ונשמע. אם לא הייתם מקבלים תורה, אולי אפשר להתקיים בלי תורה - הרבה גויים חיים בלי תורה. אבל אם תקבלו התורה - רק היא תהיה לפי 'נשמע', לפי הבנת האדם, לפי דעת האדם - התורה עצמה נהפכת חלילה לסם המוות - "שם" - בעצם אמירת הנעשה ונשמע, -"שם תהיה קבורתכם".
זהו ענין פורים. פורים כולו נס בהפכים. כל מה שנראה במבט השכלי - בעצם הוא ההפך. השכל האנושי אומר שמרדכי סיכן את כל ישראל בהתנהגות חסרת אחריות, ובלשון הימים האלו - הוא עשה פרובוקציות. הוא לא בא לסעודת אחשוורוש. הוא הציל את המלך הטפש והרשע מבגתן ותרש. לא רק שהוא לא משתחווה להמן, אלא שהוא מתעקש לשבת בשער המלך מקום אשר המן עובר שם תמיד. כולם משתחווים 'כי כן ציווה המלך', ומרדכי בכוונה יושב, מסתכל להמן ישר בעיניים, שלא יחשוב חלילה שמרדכי פשוט לא שם לב שהוא עובר. זאת ועוד, תקוותינו היחידה - אסתר, אחות לנו בבית המלך, מרדכי מסכן את חייה לבוא למלך, ומיד, אשר לא כדת. מה החיפזון, עכשיו רק ר"ח ניסן, יש כמעט שנה עד זמן הגזירה, למה להסתכן.
גם על אסתר היתה ביקורת ציבורית נרחבת. מהרגע הראשון אסתר התכחשה לעמה ולמולדתה, ולא גילתה שהיא יהודיה. בהתחלה אמרו שהיא מקווה שיחשבו שהיא ממשפחה בזויה ולכן ישלחוה (ראה רש"י פרק ב, י). אבל ה"תירוץ" הזה נגמר לאחר שמצאה חן בעיני אחשורוש. אך גם אז היא לא מגדת את עמה ומולדתה (שם, פסוק כ), כאילו היא מנסה להתכחש להם. כאשר 'העיר שושן נבוכה' - 'יהודים שבה' (רש"י לפרק ג' פסוק טו), כ"שאבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד, שק ואפר יצע לרבים", אסתר עושה משתאות מפוארות למלך, ועוד מזמינה להם את צורר היהודים המן.
אבל האמת היא ההפך. מה שנראה כהתנהגות אחראית ליהודים - לבוא לסעודת אחשורוש - זה החטא שמסכן אותנו ומביא לגזירה. מה שנראה כמעשה חסר אחריות המסכן אותנו - זו ההצלה1.
כשעם ישראל רואה שהשכל האנושי לא תמיד מבין. הוא רואה הפוך. הוא מבין שעליו להתרומם מעל לשכל האנושי 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי' - בשכל אי אפשר להבין שום מהלך היסטורי לאן הוא מוביל. רק בנשמה הישראלית ניתן לקלוט ולהבין את דבר ה'. אז - קיימו וקיבלו, קיבלו תורה בשכל נותן התורה, תורה כפי שנשמעת ב'אוזן אשר ששמעה בהר סיני' ב'שמע ישראל' - "כל אשר דיבר ה' נעשה".
בתחילת פרק 'אמר להם הממונה' (יומא כט, א) "א"ר אסי, למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך, מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הניסים". מדוע סוף הניסים זה שחר, זה אור? "שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי" (הל' יסודי התורה, פ"ח, ה"א). אותות נחוצים כל עוד שמתקיימת הנבואה "השמן לב-העם הזה, ואזניו הכבד, ועיני השע" (ישעיה ו, י). זהו לילה, חושך, לא רואים ולא מבינים. אבל כאשר "יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין - ושב ורפא לו" (ישעיהו שם). כשהאוזן ששמעה על הר סיני נפתחת, כאשר "עינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר" (רמב"ם, שם), אין צורך בניסים, אז יום גדול ובהיר, עולה השחר - השחר של האמונה, השחר של עם ישראל והשחר של העולם כולו - "אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך" (ישעיהו נח, ח). שוב אין צורך בניסים, בכל מקום שאנו מסתכלים בעולם, בכל מהלכי ההיסטוריה האנושית המובלת ע"י קורא הדורות מראש לגאולת ישראל - אנו רואים ומצביעים באצבע – "זה א - לי ואנווהו". אז "אין לך קץ מגולה מזה שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל'" (סנהדרין צח, א).
במסכת עבודה זרה (יט, א): "ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר: 'בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה' (תהילים א, ב)". לפני שניגשים לתורה יש לגשת לתורה ה', בשכל נותן התורה, - 'בתורת ה' חפצו'. אחרי שלמד ומסתכל בשכל של תורה - 'ובתורתו יהגה'.
כך גם בברכות התורה, לפני שקוראים אנו מברכים 'אשר בחר בנו ... ונתן לנו את תורתו'. אנו רק מודים על הבחירה שנתן לנו את התורה. אבל אחרי הלימוד, כשכבר יש לנו את 'האוזן ששמעה על הר סיני', את ה'לבבו יבין' - אשר נתן לנו 'תורת אמת' וממילא - 'חיי עולם נטע בתוכנו'.
בפורים אנו שותים 'עד דלא ידע', מטביעים את השכל האנושי ביין, להתרומם לשכל של תורה, לנשמה הישראלית. בהסתכלות זו - בכל מהפך שלטוני בממלכה מושחתת ורקובה, בכל פראנויה של כל שליט-דיקטטור אנו רואים את יד ה' הנפלאת בענינו עושה זאת.
מצויידים בהבנה העליונה של 'עד דלא ידע' אנו מסתכלים במהלכי ההיסטוריה בעין שראתה על הר סיני את הקולות, ורואים לנכח ענינו את הקץ המגולה, שומעים את פעמי הגאולה, ומלאים שבח והודיה לרב את ריבנו, הדן את דיננו, הא - ל המושיע.
1. במגילת אסתר לא מוזכר שם שמים. אך דורשי רשומות אמרו שהוא רמוז במקומות שונים. אחד המקומות הוא 'ותאמר אסתר אם-על-המלך טוב, יבוא המלך והמן היום אל-המשתה אשר-עשיתי לו" (אסתר ה, ד). והדבר פלא שנרמז שמו של הקב"ה בשם של טפש ושל רשע. שמעתי בשם הגאון הרב יעקב קמינצקי זצ"ל, שרגע זה, שאסתר הזמינה את המלך והמן למשתה, הוא היה הרגע הקשה ביותר לכל היהודים. שהרי ידעו ש'אחות לנו בבית המלך',[ראה מגילה טו,ב] והמלכה ודאי תציל אותנו. אך לפתע התברר שגם אחותינו המלכה מחניפה לרשע, להמן, ובוגדת בעם ישראל. זה היה הרגע הכי קשה ושובר. לכן דווקא שם רמוז שמו של הקב"ה, לומר לכולם – בכל מצב, גם במצב הקשה ביותר, הכל בהשגחה פרטית של הקב"ה על עם ישראל. הכל מהלך א – לוקי לטובת ישראל. חזרה 
בטעינה...
