בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו (נדרים לב, א), ואף על פי כן היה אברהם מבוני מגדל בבל, "ואל תתמה, כי נח ושם היו שם" (אבן-עזרא בראשית יא, א).
הסיבה לכך ברורה. הרעיון לבנות את מגדל בבל הוא נשגב, האידיאה היא נהדרת – אחדות העם. כולם "ישמעו איש שפת אחיו", הידברות בין כל חלקי האנושות. האם ייתכן שייפקד מקומם של שם בן נח ושל אברהם במפעל נהדר זה?
יכולים אנו לתאר לעצמנו את פעולתו של אברהם בבניין מגדל בבל. מכירים אנו את האיש ואת שיגו. ודאי גם בבניין בבל "השכים בבוקר". במו ידיו הכין את הטיט. אמר 'לשם יחוד' כשליבן את הלבנים. "א"ר חייא בר אבא המגדל הזה שבנו, שלישו נשרף, ושלישו שקע, ושלישו קיים. ואם תאמר שהוא קטן – ר' הונא בשם ר' אידי אמר, כל מי שהוא עולה על ראשו, רואה דקלים שלפניו כאילו חגבים" (ב"ר לח, יא).
השליש הקיים, הוא השליש שבנו אברהם ושם בן נח, שליש שנבנה בקדושה, ולשם המטרה הנעלה של אחדות.
אך מה יצא מאידיאה זו? משם יצאו הפירוד והמחלוקת – "לא ישמעו איש שפת רעהו".
אברהם הנבוך והמאוכזב שמע אז, מבינות החרבות של מגדל בבל ההרוס והשרוף, את דבר ה' – אי אפשר לבנות בניינים גדולים על יסודות של רעיונות נשגבים בלבד, אפילו אם הרעיונות הם טובים ונכונים כמו אחדות העם. לא די שיהיו עם אחד ושפה אחת, צריך, ביסוד הכול, א – ל אחד, ובלי זה אין כלום. אדרבא, עוד יטילו אותך, אברהם, לכבשן האש על אמונתך. ועל כן – "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".
"ובשנת אחת לכורש מלך פרס, לכלות דבר-ה' מפי ירמיה, העיר ה' את-רוח כורש מלך-פרס ויעבר-קול בכל-מלכותו וגם-במכתב, לאמר. כה אמר כרש מלך פרס, כל ממלכות הארץ נתן לי ה' א – לקי השמים, והוא-פקד עלי לבנות-לו בית בירושלם אשר ביהודה. מי-בכם מכל-עמו יהיה א - לקיו עמו ויעל לירושלם אשר ביהודה, ויבן את-בית ה' א – לקי ישראל, הוא הא – לקים אשר בירושלם". עדרא א).
שמעתי בשם הגרי"ז הלוי מבריסק זצ"ל שביאר מדוע מודגש חזור והדגש בהצהרת כורש: "ירושלים אשר ביהודה". וכי אין אנו יודעים היכן ירושלים? וכי חששו שנבנה בית בירושלים במקום אחר? אלא שאומר לנו הקב"ה (דרך 'משיחו כורש' – ישעיהו מה, א), בית לה' בירושלים של מעלה, זהו דבר שקל לבנותו. כל אחד יכול לבנות בית כזה. "מי בכם מכל עמו יהיה ה' א – לוקיו עמו" ויבנה בית לה' בירושלים של מטה, בירושלים אשר ביהודה. הסגולה המיוחדת של ישראל, המיוחד שבתורת ארץ-ישראל, היא היכולת לבנות בית לה' בעולם הגשמי, להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
פעמיים מובאת הצהרת כורש בתנ"ך, בסיום דברי הימים ובתחילת עזרא. בסוף ספר דברי הימים מסתיימת ההצהרה במילים: "מי בכל מכל-עמו ה' א – לוקיו עמו ויעל". ואילו בתחילת ספר עזרא מבוארת גם מטרת העלייה: "ויבן את-בית ה'". שמעתי פעם מהרב מרדכי ברויאר שליט"א, שספר דברי הימים, שהוא ספר הגלות, מסיים ב-"ויעל". כשנמצאים בגלות, צריך לעלות לארץ. אין צורך או צידוק לחקור מה יש בארץ, איך המצב, אפילו המצב הרוחני בארץ, ומה אעשה בארץ. העיקר הוא 'ויעל' – לעלות לארץ. אבל ספר עזרא, ספר הגאולה, כבר מפרש את התכלית לבואנו ארצה. אם כבר נמצאים בארץ, נמצאים בגאולה, צריך לדעת שיש מטרה לגאולה: "ויבן בית-לה'", זו מטרת הגאולה.
מטרת הגאולה היא 'לבנות בית לה'. את בית ה' אפשר לבנות רק בארץ ישראל, רק בירושלים אשר ביהודה. מלכות ישראל, מדינת ישראל, צריכה להיות 'בית לה'.
"ויהיה בלילה ההוא, ויהי דבר-א – לקים אל-נתן לאמרו. לך ואמרת אל-דויד עבדי, כה אמר ה', לא אתה תבנה-לי הבית לשבת. כי לא ישבתי בבית מן-היום אשר העליתי את-ישראל עד היום הזה, ואהיה מאהל אל-אהל וממשכן". (דברי הימים א, יז ג-ה; והשווה שמואל ב, ז, ד-ו).
דוד רוצה לבנות 'בית לה', אך דבר ה' אליו בפי נביאו הוא "לא אתה תבנה-לי הבית לשבת", רק "... זרעך אחריך אשר יצא ממעיך ... הוא יבנה-בית לשמי, וכוננתי את-כסא ממלכתו עד-עולם". (שמואל שם, יב-יג; וע' דבה"י שם יא-יב).
יש אוהל ויש בית. אוהל הוא דבר ארעי ונייד, לא קבוע. בית הוא קבוע, תמידי, לא נייד. אוהל מאפשר גמישות ושינוי. אוהל שייך לתקופת ההתהוות. בית מייצג את הקביעות, הלא משתנה, הדוגמתי. בית הוא כבר בתקופת היציבות והקביעות.
בטהרת המצורע ציוותה התורה לקחת למטהר עץ ארז ואזוב. הארז ההפך מהאזוב. הארז גבוה, חזק וקבוע. האזוב נמוך, חלש וארעי. אך יש גם יתרון לאזוב על פני הארז. הארז, מתוך גודלו וחוזקו הוא לא גמיש, לכן עומד הוא בפני רוב רוחות העולם, לא מתכופף ולא נכנע להם. אבל באם תבוא רוח חזקה יותר ממנו – ישבר הארז. האזוב, מתוך חולשתו – עוצמתו. הוא קטן וגמיש, ומתכופף בפני כל רוח קלה. אבל אין לך רוח וסער בעולם שתעקור אותו, כי הוא מתכופף עד שתעבור הרוח, וחוזר למקומו. "א"ר שמוא' בר נחמני א"ר יונתן מאי דכת' 'נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא' (משלי כז, ו)? טובה קללה שקלל אחיה השילוני את ישר' מברכה שברכם בלעם הרשע. אחיה השילוני קללן בקנה, שנא' 'והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים' (מ"א יד, טו), מה קנה אינו עומד אלא במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובים ואפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו הולך ובא עמהן וכיון שדוממות הרוחות עומד קנה במקומו. אבל בלעם הרשע ברכן בארז, מה ארז אין עומד במקום מים ואין גזעו מחליף ואין שרשיו מרובין, ואפי' כל הרוחות באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, וכיון שבאתה רוח דרומית (או מערבית) הופכתו ועקרתו על פניו" (ילק"ש במדבר רמז תשעא). והתורה מלמדת אותנו בתורת טהרת המצורע על הצורך בעץ ארז ואזוב, בגמישות תוך הקביעות.
יש קיום מתוך גמישות, הראוי למצב של התהוות ושינוי. ויש קיום מתוך עוצמה, המתאים למצב של יציבות וקביעות.
חז"ל מספרים לנו (ראה מכות יא, א; מדרש שמואל פרשה כו, ב) שכשדוד חפר את היסודות לביהמ"ק, הגיע עד קרקע בתולה שלא נעבדה לעולם, ועלו מי תהום וביקשו לשוטפו ולהשמיד את העולם כולו. כדי לבנות 'בית לה', צריך לחפור ולהגיע עד ליסודות העולם. חפירה זו מזעזעת ומרעידה את היציבות של העולם כולו, ומסכנת את קיומו. זאת, משום שהעולם גשמי, ובית ה' מייצג את הרוחניות. כשהגשמיות קבועה – הרוחניות ארעית. כשהרוחניות קבועה – הגשמיות היא ארעית. כל עוד "אהל שיכן באדם" (תהילים עח, ס), כל עוד הרוחניות ארעית, יכולה הגשמיות להיות קבועה ויציבה. אבל כאשר מכינים את היסודות ל'בית ה'', לרוחניות קובעה, מזדעזע ונרעד העולם כולו, הגשמיות נהיית לארעית ולא קבועה.
אמנם דוד מצליח לעצור את שטף מי התהום. למנוע את התמוטטות העולם. את זה עושה דוד ע"י חרס עליו כתוב שם ה'. כי בשם ה', בכוח התורה [שהרי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה. ועוד, חז"ל מספרים לנו שאחיתופל למד שמותר להשליך את החרס עם השם המפורש בק"ו מסוטה. א"כ עצירת מי תהום מוסגת בצירוף התורה שבכתב – השם המפורש, עם תורה שבע"פ – לימוד מק"ו], אפשר לאחד רוחני עם גשמי. אפשר ליצור רוחני קבוע וגשמי קבוע, רוחני נצחי בעולם יציב, "בית-ה' א – לוקי ישראל" "בירושלים אשר ביהודה".
"ויהיה בלילה ההוא, ויהי דבר-ה' אל-נתן לאמר", - "רב אמר עצה עמוקה נתן לו באותו הלילה" (יל"ש ומדרש שמואל שם). יש דור שתפקידו התהוות אין קביעות, יש תנועה. אז צריך גמישות. זוהי העצה העמוקה שנתן הקב"ה לנתן באותו הלילה, דורו של דוד הוא דור של התהוות. בדור כזה צריך גמישות – "לא אתה תבנה לי הבית לשבת".
"ויאמר דויד לשלמה, בנו [קרי – בני] אני היה עם-לבבי לבנות בית לשם ה' א – לקי. ויהי עלי דבר-ה' לאמר, דם לרב שפכת ומלחמות גדלות עשית, לא-תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת ארצה לפני. הנה-בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה, והניחותי לו מכל-אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על-ישראל בימיו. הוא-יבנה בית לשמי ... והכינותי כסא מלכותו על-ישראל עד-עולם" (דבה"י א, כב). גם בגשמיות דורו של דוד הוא דור של התהוות וגמישות – מלחמות גדולות. גם ברוחניות דורו של דוד אינו בשל לקביעות "וארון הא – לקים ישב בתוך היריעה". גם בגשמיות שלמה הוא בדור של קביעות "איש מנוחה, והניחותי לו מכל-אויביו מסביב ... ושלום ושקט אתן על-ישראל בימיו". גם ברוחניות שלמה הוא הדור של קביעות – "הוא יבנה בית לשמי".
דוד הוא הדור של התהוות ויצירה. הוא מכין את התשתית והיסוד לתקופת הקביעות שתבוא אחריו. בגשמיות "ואהיה עמך בכל את הלכת, ואכרית את-כל-אויביך מפניך ועשיתי ... ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיהו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד, ולא יוסיפו בני עולה לבלתו כאשר בראשונה". ברוחניות – "ויאמר דויד, שלמה בני נער ורך, והבית לבנות לה' להגדיל למעלה לשם ולתפארת לכל-הארצות, אכינה נא לו, ויכן דויד לרב לפני מותו" (דבה"י א, כב, ה). דוד מאתר את המקום המדויק של המזבח ושל בית ה' (ראה סוף שמואל ב, דברה"י א' פרקים כא-כב). דוד חופר את היסודות לבית ה'. אין שערי המקדש נפתחים לפני שלמה, עד שלא אמר "זכרה לחסדי דויד עבדך" (דברה"י ב, ו, מב; וראה שבת ל, א). ולא ירדה אשר מן השמים אלא בזכותו של דוד (יל"ש שמואל ב, ו).
דוד רוצה לבנות בית לה', - וה' ביד נביאו מונע מדוד לבנות את בית ה'. אך עקב רצונו של דוד, מבטיחו ה' יתברך: "ואגד לך, ובית יבנה-לך ה'", "ויאמן ויגדל שמך עד-עולם לאמר ה' צבאות א – לוקי ישראל א – לקים לישראל, ובית דוד עבדך נכון לפניך. כי אתה א – לקי גלית את-אזן עבדך לבנות לו בית, ... ועתה הואלת לברך את-בית עבדך להיות לעולם לפניך, כי-אתה ה' ברכת ומברך לעולם". בית דוד אינו ענין פרטי של דוד, אלא מלכות ישראל. הבטחת ה' לנצחיות מלכות בית דוד, היא בעצם הבטחה לנצחיות קיום מלכות ישראל, לקביעות קיום הגשמיות הישראלית, הממלכתיות הישראלית עד עולם, עד קום משיח בן דוד – הגואל האחרון. קביעות זו, נצחיות זו שהובטחה לגשמיות הישראלית, נובעת מכך שתכליתה ורצונה של מלכות בית דוד היא לבנות בית לה'. על כן, כדי לאפשר את הקביעות של הרוחניות, את 'בית ה'', יש צורך בקביעות של הגשמיות, "ובית דוד עבדך נכון לפניך ... להיות לעולם לפניך".
דוד "אדמוני עם-יפה עינים" (שמואל א, טז, יב) – "וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני ... נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשו. א"ל הקב"ה 'עם יפה עינים', עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין [=עיניהם של ישראל] הוא הורג" (ב"ר פרשה סג, יא). " 'לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת', כיון ששמע דוד כך נתיירא, אמר הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש. א"ר יהודה בר' אלעאי, אמרו לו הקב"ה, דוד אל תירא, חייך כי הם לפני כצבי וכאיל, לכך נאמר 'שפכת ארצה' ואין 'ארצה' אלא צבי ואיל שנאמר (דברים יב, טז) 'על הארץ תשפכנו כמים'. ד"א, חייך הם לפני כקרבנות, דכתיב 'כי דמים רבים שפכת לפני' ואין 'לפני' אלא קרבן שנאמר (ויקרא א, ה) 'ושחט את בן הבקר לפני ה' " (יל"ש שמואל, שם). דוד הוא היודע הסוד הנפלא של איחוד הרוחני עם הגשמי. הורג מדעת סנהדרין. שופך דם, שנחשב כלפני ה' – כקרבן. הוא המוכשר להיות המכין את התשתיות לבנין הגשמי ולבנין הרוחני של בית ה'. ומכיוון שתכליתו וכוונתו לבנות 'בית לה'', קביעות לרוחניות הישראלית, הוא מתברך מאת ה' לקביעות ונצחיות ל'בית דוד', למלכות ישראל, לגשמיות הישראלית. "אמר לו, ואם כן למה איני בונה אותו. אמר לו הקב"ה שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב. אמר לו והרי יפה. א"ל הקב"ה גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין, שכן כתיב (איכה ב, ד) 'באהל בת-ציון שפך כאש חמתו' ". – הקביעות והנצחיות של הגשמיות בישראל, ושל הרוחניות בישראל, מושגים ע"י הגמישות והארעיות של דור ההתהוות, דורו של דוד. דווקא הארעיות הזו, היא המהווה את התשתית לקביעות ולנצחיות "ואני מפיג חמתי בו ומחריבו, והם נצולין".
ביום זה, בשמחנו בשמחת הקמת מדינת ישראל, בשמחת רבונות וחרות ישראל, עומדים אנו בוויכוח עם אחינו מימין ומשמאל. מימין עומדים אלו אותם אנו פוגשים בביהמ"ד, איתם אנו עוסקים בהוויות דאביי ורבא. הם שותפים לשאיפת התכלית שלנו, 'לבנות בית לה'. אלא שרצונם לבנותו בירושלים של מעלה, ולא 'בירושלם אשר ביהודה'. חלקם יושב בחוץ לארץ, וטוען בפנינו ששם יותר קל ויותר בטוח לקיים את הרוחניות הישראלית, לבנות 'בית לה'. להם אנו אומרים – 'מי-בכם מכל-עמו ה' א – לוקיו עמו ויעל'. קודם עלו לארץ, בואו והשתתפו איתנו במפעל הגדול של בנינה, ורק לאחר מכן, בהיותכם בארץ, נקבע את הדרך והצורה להשגת התכלית הגדולה 'ויבן את בית ה' א – לוקי ישראל'. להם אנו אומרים – נשתתף יחד בבנין בית לה', אך 'בירושלם אשר ביהודה'', בירושלים הגשמית, בירושלים של מטה.
היום יש לנו גם 'ימין חדש'. אין להם סבלנות לדור של התהוות וגשמיות. קשה להם לראות את 'ארון הא – לקים יושב בתוך היריעה'. הוא כואב כאב אמיתי כשהוא רואה שגם חלק מבתי הארזים שישבנו בהם, חלק מהגשמיות הישראלית, נהרס ונחרב. הוא לא מוכן לחכות עד ש'הנה-בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה, והניחותי לו מכל-אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על-ישראל בימיו. הוא-יבנה בית לשמי ... והכינותי כסא מלכותו על-ישראל עד-עולם'. "רבי חנינא בר פפא ורבי סימון, ר' חנינא בר פפא אמר לו הקדוש ברוך הוא לנתן הנביא: נתן, האדם הזה שאני משלחך אצלו ממהר הוא קודם עד שלא ישכור פועלים לך ואמור לו לא אתה תבנה לי בית, שלא יהיה (להם) [לו] עלי תרעומת, ורבי סימון אמר אמר לו הקדוש ברוך הוא לנתן הנביא נתן, האדם הזה שאני משלחך אצלו נודרן הוא, קודם עד שלא ידור לך ואמור לו לא אתה תבנה לי בית, כדי שלא יהא לו בושה אצל הסנהדרין" (מדרש שמואל פרשה כו). להם אנו אומרים את תפילת דוד אחרי שה"י אמר לו 'לא אתה תבנה-לי הבית לשבת' – "מִי אָנֹכִי אֲדֹנָי יְדֹוִד וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם: וַתִּקְטַן עוֹד זֹאת בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יְדֹוִד וַתְּדַבֵּר גַּם אֶל בֵּית עַבְדְּךָ לְמֵרָחוֹק וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם אֲדֹנָי יְדֹוִד: וּמַה יּוֹסִיף דָּוִד עוֹד לְדַבֵּר אֵלֶיךָ וְאַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עַבְדְּךָ אֲדֹנָי יְדֹוִד: בַּעֲבוּר דְּבָרְךָ וּכְלִבְּךָ עָשִׂיתָ אֵת כָּל הַגְּדוּלָּה הַזֹּאת לְהוֹדִיעַ אֶת עַבְדֶּךָ: עַל כֵּן גָּדַלְתָּ אֲדֹנָי יְדֹוִד כִּי אֵין כָּמוֹךָ וְאֵין אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ בְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ בְּאָזְנֵינוּ: וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו: וַתְּכוֹנֵן לְךָ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְךָ לְעָם עַד עוֹלָם וְאַתָּה יְדֹוָד הָיִיתָ לָהֶם לֵאלֹהִים". מי אנחנו שדור אחד אחרי השואה הנוראה של עמינו הגיענו ה"י עד הלום. אנו דור של התהוות ויצירה, "והבית לבנות לה' להגדיל למעלה לשם ולתפארת לכל-הארצות, אכינה נא לו, ויכן דויד לרב", עלינו להכין לרוב, עד אשר יניח לנו ה"י מכל אויבנו מסביב, ואז נבנה בית לה'.
ומשמאל עומדים אלו אותם אנו פוגשים בשרותנו הצבאי, בפעולות ההתיישבות, החקלאות והתעשיה, במרחבי היצירה הגשמית של עם ישראל. הם שותפים לשאיפתנו לבנות את מלכות ישראל, לבסס את הקיום הגשמי של ישראל. הם מושכים את לבנו באידיאל הנפלא של אחדות ישראל 'עם אחד ושפה אחת' 'ודברים אחדים'. אך לצערנו אנו כבר מתחילים להרגיש, שללא א – ל אחד כבסיס לקיומנו, הולכים אנו לקראת 'לא ישמעו איש שפת רעהו'. אליהם אנו קוראים מעומק לבנו – היו נא שותפים גם לשאיפת היסוד שלנו, שרק היא תבטיח את נצחיות קיומנו הגשמי – לבנות בית לה'.
אנו דור של התהוות, של יצירה. עלינו מוטל לצקת תכנים ברוחניות ובגשמיות. לבסס ולייסד ולהכין את התשתית לקביעות ולנצחיות קיומנו הרוחני והגשמי. אנו מושיבים את 'ארון ברית-ה' תחת יריעות', ומבססים את קיומנו הגשמי ב'דם לרב ... ומלחמות גדלות'. אולם שאיפתנו היסודית היא לבסס את קיומנו הרוחני, להפוך את הרוחניות, את תורת א"י למרכז הווייתנו הלאומית, לערך הקבוע ונצחי שבקיומנו הריבוני, להושיב את ארון ה' בבית ארזים, להפוך את מדינת ישראל ל'בית לה'. והקב"ה יבסס את קיומנו הגשמי, יברך את חירותנו ואת ביתנו הלאומי בשלום ובמנוחה, להיות מלכות ישראל "נכון לפניך ... ועתה הואלת לברך את-בית עבדך להיות לעולם לפניך, כי-אתה ה' ברכת ומברך לעולם".
בטעינה...
