המכון להלכה ומחקר שע"י ישיבת שבות ישראל

 

יברכך ה' מציון
שיר המעלות הנה ברכו את-ה' כל עבדי ה', העומדים בבית-ה' בלילות. שאו-ידכם קדש, וברכו את-ה'. יברכך ה' מציון עשה שמים וארץ. (תהילים קלד)
חמש עשרה 'שיר המעלות' ישנם בספר תהילים. "וחמש עשרה מעלות עולות מתוכה [=מעזרת נשים במקדש] לעזרת ישראל, כנגד חמש עשרה מעלות שבתהלים, שעליהן הלוים אומרים בשיר" (מדות פ"ב מ"ה). השיר, ההלל וההודאה, יש גם בהם דרגות – חמש עשרה דרגות. שלמות השיר הוא כשיר הלוים במקדש – חמש עשרה מעלות של תודה ושיר.
       האחרון שבשיר המעלות, החמש עשרה במספר, הוא "שיר המעלות הנה ברכו את-ה' כל עבדי ה' העומדים בבית-ה' בלילות". לכאורה כוונת הפסוק הוא ללוים ולכהנים העומדים במקדש. אמנם בהתבוננות נראה שא"א לפרש כן. המקדש הינו מקום עבודת ה', הוא קשור בגשמיות, הוא קשור למקום מדויק. המזבח חייב להיות מכוון בדיוק כנגד מקום העקידה. המקדש וכל עזרותיו נתון באורך ורחב מוגדרים. הכול בנוי באבנים ובטיט. מכיוון שהמקדש ועבודתו קשורים בגשמיות ומוגבלים במקום – הם מוגבלים גם בזמן. גם הזמן הינו ממגבלות הגשמי. ומכיוון שכך – אין עבודה במקדש אלא ביום, משיאיר המזרח ועד שקיעת החמה. אין עבודה במקדש בלילה. לכן אין ליחס כוונת הפסוק לעבודת המקדש – כי בפסוק נאמר 'בלילות'.
       חז"ל עומדים על קושי זה ואומרים: "מאי בלילות – אמר רבי יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקין בתורה בלילה, מעלה אני עליהם כאלו עוסקין בעבודה" (ילק"ש תהילים שם). 'עבדי ה' – אלו תלמידי חכמים. 'בית ה' – זה בית המדרש. לימוד התורה הוא עבודת ה' שכולה ברוחניות. היא אינה מוגבלת במקום – תורה אפשר וצריך ללמוד בכל מקום, בירושלים ומחוצה לה, בארץ ובחוץ לארץ. תורה אפשר וצריך ללמוד בכל זמן, ביום ובלילה. ברוחני אין מגבלות של זמן ומקום. 
       יש תנועות המטיפות לכך שעלינו לחנך את העם לשאוף לבנות את המקדש, לא רק מקדש אש מהשמים, אלא מקדש אבן שנבנה בידינו. אחרים העירו שגם במקדש האבן צריך שיהיה תוכן של האין-סוף הבא ממקדש האש, "ואני אהיה לה, נאם ה', חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה" (זכרי' ב, ב). יש הרבה מהצדק בשתי הגישות. אבל גם מקדש האש איננו בא מן המוכן. גם אותו צריך לבנות. עם ישראל מצווה על בנין המקדש, ורק הוא יכול לבנותו. אפילו את מקדש האש שבשמים רק ישראל יכולים לבנות. אותו בונים 'ת"ח שעוסקין בתורה בלילות'. מקדש האש אינו מקדש גשמי המוגבל במקום ובזמן. מקדש האש הוא הרוחני שבמקדש, מה שנותן למקדש את המימד הנצחי, האין-סופי. מקדש האש הוא השראת השכינה במקדש. מקדש זה בונים יומם ולילה, 'ת"ח העוסקין בתורה בלילות, מעלה אני עליהם כאלו עוסקין בעבודה'.
       רבי יוחנן, מרא דתלמודא דארץ ישראל, עקבי בגישתו זו. בדברי שלמה המלך אל חירם מלך צר: "הנה אני בונה-בית לשם ה' א – לוקי להקדיש לו להקטיר לפניו קטרת-סמים ומערכת תמיד ועולות לבקר ולערב לשבתות ולחדשים ולמועדי ה' א – לוקינו לעולם זאת על-ישראל" (דברה"י ב, ב, ג) מתקשים חז"ל מהו 'לעולם זאת על-ישראל', הרי המקדש חרב ולא נתקיים לעולם. חז"ל מסבירים: "אמר רב גידל אמר רב, זה מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. רבי יוחנן אמר, אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה, מעלה אני עליהם כאלו נבנה בית המקדש בימיהם" (ילק"ש תהילים שם). רב מסביר ש'לעולם זאת על-ישראל' מדבר על העבודה שבמקדש אש אשר בשמים, שהוא לעולם לא חרב. רבי יוחנן מסביר שמדובר בת"ח העוסקין בתורה, בהלכות עבודה, והם הבונים את המקדש אש שבשמים, הם 'לעולם זאת על-ישראל'.
 
       המעלה החמש עשרה של השירה מסבירה מיהו הראוי להגיע למדרגה גבוהה זו של שירה – 'עבדי ה' בלילות', ת"ח העוסקין בתורה, הרוחני שבעבודת ה'. ממשיך המזמור "שאו-ידכם קדש וברכו את-ה'". בפשט כוונת הכתוב לחזק את הפסוק שלפניו, 'שאו-ידיכם קודש' – הרימו ידיכם מן העוה"ז, מן הגשמיות. הרימו ידיכם למעלה וקדשום – ורק אז, בהיותכם רוחניים, תוכלו לברך את ה'. "א"ר שמעון בן פזי, כל כהן שלא נטל ידיו אסור לישא את כפיו שנא' 'שאו-ידכם קדש וברכו את-ה'" (ילק"ש, תהילים שם. וכעי"ז בשם ר' יהושע בן-לוי בבלי סוטה לט, א וע"ש תוד"ה 'כל כהן').  
אולם יש בחז"ל גם הסבר אחר: "שלשה תכיפות הן, תכף לסמיכה שחיטה שנאמר (ויקרא א, ד-ה) 'וסמך ושחט'. תכף לנטילת ידים ברכה שנאמר (תהילים קלד, ב) 'שאו-ידכם קדש וברכו את-ה' '. תכף לגאולה תפלה שנאמר (תהילים יט, טו) 'יהי לרצון אמרי פי', מה כתיב בתריה (תהילים כ, ב) 'יענך ה' ביום צרה. א"ר יוסי בר בון ... וכל מי שתוכף לנטילת ידים ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה" (ילק"ש תהילים שם. וכ"ה ע"ש ר' חייא בר אשי אמר רב בבבלי ברכות מב, א, ושם מוכח דמיירי במים אחרונים, ע"ש ברש"י ד"ה 'לנטילת ידם' ובגהש"ס לגרעק"א שם).
המתבונן רואה שתכיפות אלו כל אחד מהם מורכב משני גורמים סותרים. סמיכת קדשים היא בכל כוחו (ראה ביצה יט, א רש"י ד"ה 'ואין סומכין'). ע"י הסמיכה בקדשים האדם מדגים שהוא סומך על הבהמה, על הרכוש. ההלכה קובעת שמי שסומך בכל כוחו על דבר, עד שאם ינטל הדבר ייפול הסומך, אינו נקרא עומד (או"ח סי' צ"ד סעיף ח', וע"ש בנו"כ). כשסומך בכל כוחו על הפר הוא מצהיר שבפני עצמו אינו יכול לעמוד, אינו יכול להתקיים. האדם קונה לעצמו מעמד וקיום רק על ידי רכושו. ואז, לוקח האדם פר זה שעליו הוא סומך ושהוא מעמידו – ומעלהו לה'. בכך הוא מפגין שהכל מה', רכושו מה', קיומו של האדם ומעמדו הם מה"י.
גאולה הינה השגת השאיפות והמטרות, הגעה לתכלית. אין לאדם עוד צורך בכלום, כי השיג הכל. קיומו מובטח בפני עצמו ואינו נדרש לאיש – זוהי גאולה. התפילה הינה הפניה בבקשה. חסר לו והוא מבקש. אין לו משל עצמו, ועליו לבקש מה"י שיתן לו כל. התפילה היא אקט של תמימות ילדותית – ילדותיות נפלאה שאסור לאדם לאבדה לרגע: "אדם ובהמה תושיע ה' (תהילים לו, ז) – ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה" (חולין ה, ב). הגאולה היא הבגרות של האדם – משהגיע להשגת ייעודו. לכאורה, קודם צריך תפילה, ולאחר זמן רב – גאולה. אולם חז"ל לימדונו ההיפך – קודם גאולה, ותיכף לגאולה - תפילה. אין האדם יכול לעולם להשיג את כל ייעודו, ומיד ובסמוך לגאולה חייבת לבוא החזרה ל'משימין עצמן כבהמה' – לפניה לבורא יתברך שממנו הגאולה, להרגשת התלות המוחלטת בה"י ולהמשך שאיפה למטרות חדשות. לא להסתפק במדינה ועצמאות – לשאוף לא"י כולה. לא להסתפק בירושלים – להתפלל לבית המקדש בנוי.
נטילת ידיים הינה הרמת ידיו מן העולם ומן הגשמי. לא רק רחיצת ידיו מהלכלוך הנראה, אלא טהרתם אפילו מהלכלוך הרוחני – הטומאה. פרישה מוחלטת מהעולם הגשמי המסואב. ותכף לנטילה – ברכת המוציא ואכילת הסעודה. [שהרי א"א שכוונת 'ברכה' לברכת המצוות של נטילת ידים, כי ברכה זו, ככל ברכת המצוות, מברך לפני הנטילה עובר לעשייתן (ראה או"ח סי' קנח סעיף יא ובנו"כ שם שאנו מברכים לפני הניגוב שהוא סוף הנטילה). אלא ודאי הכוונה לברכת הנהנים – ברכת המוציא. וכן מוכח מדברי רבי יוסי בר בון 'שאין שטן מקטרג באותה סעודה']. ר' יוסי בר בון, מי שכמעט רוב הירושלמי על שמו (ראה שדה יהושע ספ"ק דערלה דקי"ט סע"ג, שר' יוסי זה מפורסם בירושלמי יותר מרבי זעירא, וכל מקום פסק הרמב"ם כמותו), ממשיך בדרכו של רבי יוחנן, בקובעו גם את הצד השני, את תמונת המראה של דברי רבי יוחנן. 'העומדים בבית-ה' ' – אלו ת"ח שעוסקין בתורה, שכולה רוחניות, 'מעלה אני עליהם כאילו עוסקין בעבודה' שהיא במהותה גשמית. 'ברכו את ה', תכלית ההתעלות מהגשמיות הבאה ע"י נשיאת ידם מעוה"ז וטהרתם בנטילה – היא אכילת סעודה גשמית, שהינה לכאורה הפך נשיאת הידים והפך 'ברכו את ה'.
זוהי תורת א"י, מימי רבי יוחנן דרך תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ועד ימינו אלה. זהו חוט השני ב'שלושה תכיפות'. היכולת לקדש את החול, להשרות שכינה בעוה"ז, לסמוך בכל כוחו על ממונו – אך לשוחטו לפני ה'. לשמוח שמחה שלמה בגאולה, להרגיש את מלוא תפארת עוצמתה – ותכף לפנות לה' בתפילה. לדעת שנשיאת הכפים והרמתם אינה אלא הכנה, הכנה נחוצה, הכנה הכרחית ל'ברכו את ה', לברכת ה' הגדולה המתגלה דווקא בחיים גשמיים של עם ה' בארצו, באכילת סעודה.
 
זוהי מהותה של ירושלים. בירושלים יש תמיד שכינה ובונים בה מקדש כדי שיהיה מקום לשכינה. ירושלים היא מקום הנצח של השראת שכינה בישראל ובעולם, נקודת החיבור של הגשמי והרוחני. ת"ח אלו היודעים בלמדם בתורה בלילות שבעצם הם עוסקים בעבודה ממש, העוסקין בהלכות עבודה ומכירים שהם בונים את ביהמ"ק מאש, שהיא חומת אש לבית של אבן. היודעים שנשיאת כפים מעוה"ז אינה אלא הכנה לקיום של עם גשמי עובד ה' בארץ ישראל – שזוהי ברכת ה' במילואה – הם מתקיים בהם הפסוק החותם מזמור זה "יברך ה' מציון עושה שמים וארץ". 
ה' עושה שמים וארץ, רוחני וגשמי. שמו מתגלה בשניהם. אולם שמו אינו מלא אלא בהתגלותו בשניהם יחדיו, והמפגש של שניהם הוא בציון – ירושלים של מעלה, שאין הקב"ה נכנס בה עד שיכנס בירושלים של מטה. ת"ח אלו היודעים לראות בבנין הגשמי של העם – המסומלת בחיי היחיד בסעודה – את תכלית נשיאת הידים בקודש, ולקרוא לבנין גשמי זה – 'ברכת-ה', ת"ח היודעים לראות בלימוד התורה בלילה, שכולה במישור הרוחני, בנין בית המקדש ממש ועבודה גשמית. ת"ח אלו ראויים להתברך מה' מציון, עושה שמים וארץ.
ידועים דברי המהר"ל שהשלמות הינה במספר שבע[א]. יש שבע מעלות של שלמות גשמית, ושבע מעלות של שלמות רוחנית. וכנגדם – שבע מעלות שירה והדיה על הגשמיות, ושבע על הרוחניות. אך מעל לכל המעלות, המעלה החמש עשרה – מעלת האיחוד ומיזוג בין הרוחני לגשמי – זוהי תכלית השלמות ותכלית ההודיה, אלו חמש עשרה מעלות שבתהילים, וכנגדם 'חמש עשרה מעלות העולות מעזרת נשים לעזרת ישראל שעליהן הלוים אומרים בשיר'.
אנו בני ארץ-ישראל, ממשיכי תורת א"י מימי רבי יוחנן ורבי יוסי בר בון, אנו יודעים שבשבתנו בבית המדרש ולמדנו תורה, לכאורה ענין רוחני-אישי, באמת עסוקים אנו בבנין הארץ והעם, בבנין האמיתי הבנין שהוא 'לעולם זאת על-ישראל'. אנו יודעים שבצאתנו מכותלי הישיבה חלוצים לפני ישראל במלחמה, מלחמת מצווה, אין בכך פגיעה חלילה ב'שאו ידכם קדש', בטהרתנו ובקדושתנו, אלא אדרבה, זהו קיום התכלית של הטהרה, וזוהי ברכת ה' במלואה. אין בזה סתירה או הפסקה בלימוד תורתנו – אלא שלימות אמיתית של ברכת ה' שלנו. ובעז"ה נראה עין בעין שעושה שמים וארץ ששיכן שמו בציון, מברך ויברך אותנו בכל מעשה ידינו, ברוחני ובגשמי.


[א] ראה גם נצח ישראל, פרק יט: "כי השיר מורה על שלימות ... לכך אמרו כי שלימות של עולם הזה אינו רק עד ז, כי העולם הזה הוא עולם הטבע שנברא בשבעת ימי בראשית ...".

+ הוסף תגובה חדשה
תגובות:
Loading בטעינה...
+ שלח משוב

צור קשר

 
machon@ysi.org.il   |   טלפון : 052-6071060    |   כתובת : הרב ויטאל חיים 27 ירושלים

חפשו אותנו

 
לייבסיטי - בניית אתרים