הפעילות הבטחונית-צבאית המלווה באופן קבוע את קיומה של מדינת ישראל, עוררה שאלות רבות לגבי חיוב ברכת הגומל בעקבות פעילות צבאית. לדוגמא אביא שתי שאלות:
א. אנו קבוצת בחורי ישיבות הסדר. השתתפנו בקרבות קשים רבים במלחמה (מלחמת יום-הכיפורים) ברמת הגולן, וראינו עין בעין את השגחת ה"י וחסדו עמנו בניסים אין ספור שנעשו לנו. עתה אנו "מחזיקים קו" במובלעת (הסורית) ברמה, ויום יום נתונים להפגזות קשות. לאחרונה נתעוררה בינינו השאלה האם מתי והיכן חייבים אנו בברכת הגומל. נבקש מהרב שיורה לנו דבר ברור בשאלה זו.
ב. אני חייל דתי המשרת בסיני (במלחמת ההתשה בשנת תשכ"ט-תש"ל), ותפקידי להוריד כל בוקר הספקה למעוזים בקו, ובערב אני חוזר לבסיסי בעורף. מכיון שכל נסיעה למעוזים כרוכה בסכנה גדולה, אני אומר לפני היציאה לדרך תפלת הדרך. חייל מילואים ששירת אתי אמר לי לברך הגומל כל פעם שאני חוזר לבסיס. אודה לרב אם יורה לי כיצד עלי לנהוג.
לצורך בירור שאלות אלו והדומות להם, נברר מספר נקודות בענין ברכת ההודאה.
א. הולכי מדבריות ועוברי דרכים בימינו
מקור דין ברכת ההודאה בבבלי ברכות נד ב, ושם: "אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא", וילפי לה התם מקראי בתהלים קז[1] דמיירי לענין קרבן תודה, ו"ברכת הגומל במקום תודה נתקנה"[2].
בתחולת החיוב של ברכת ההודאה נחלקו הראשונים, ולהלכה מבואר בטושו"ע או"ח סי' רי"ט, מנהג ספרד דעוברי מדברות לאו דווקא, וה"ה כל הולכי דרכים ואפילו מעיר לעיר, וכן בחולה, כל שעלה למטה מברך. לעומתם מנהג אשכנז דעוברי מדברות בדווקא[3], ואף בחולה אינו מברך אלא חולה שיש בו סכנה כגון מכה של חלל וכדומה[4]. אמנם אף לדעת הספרדים פסק המחבר (שם ס"ז) דאינו מברך אלא בדרך של יותר מפרסה, אבל בפחות מפרסה אינו מברך, אא"כ הדרך מוחזקת בסכנה, דאז מברך אף בפחות מפרסה לכ"ע.
והנה למנהג אשכנז שמעיר לעיר אינו מברך, כבר כתב בערוה"ש (שם ס"י) ועוד אחרונים דמעיר לעיר לאו דווקא, אלא כל דרך מורגלת ומיושבת, ואפילו ארוכה הרבה אינו מברך. ויראה לפי"ז דאף הנוסע דרך המדבר, אבל בדרך מורגלת ביותר, כגון בימינו הנוסע מבאר-שבע לאילת, או הנוסע לרפידים, למרות שהוא עובר מדברות, מ"מ מכיון שהדרך מורגלת ביותר, ואין חשש שיטעה בדרכו, וגם לא שכיחא סכנה או חיות רעות וליסטים, הרי למנהג אשכנז אינו מברך הגומל. ואף דגם למנהג אשכנז לא בעינן במדבר שיטעה ממש בדרך[5], מ"מ בעינן דרך דשכיחי בה טעות, ודרך מורגלת כשלנו לא מיקרי עוברי מדברות. ולפי"ז ה"ה הטס לסיני ועובר מעל לים לא מיקרי עוברי ימים, דזו דרך קצרה ומורגלת. ויתירה מזו מצאנו בכנה"ג (או"ח שם), דאף שלמנהג ספרד ודאי צריך לברך על כל דרך שיותר מפרסה, ואפילו מורגלת ביותר, הרי מנהג ספרד דעל דרך קצרה ומורגלת אין מברכים וז"ל "אבל בספרד נוהגין לברך אף ההולכים מעיר לעיר, שקבלו עליהם מנהג זה היינו מעיר לעיר דומיא דהולכי מדברות שהוא מקום רחוק ויש בו סכנה, אבל ממקום למקום קרוב במקומות הללו שהולכין ובאין ביום אחד או בפחות כיון שאין בהם סכנה אלא לעתים רחוקות לא קבלו עליהם מנהג לברך בכגון זה". ולפי"ז אף למנהג ספרד לא יברך הנוסע לרפידים וכדומה, שהוא דרך קצרה ויש נוסעים ובאין ביום אחד. אמנם יש בין הספרדים בימינו הנוהגים לברך על כל נסיעה מעיר לעיר[6], והם ודאי יברכו הגומל על נסיעה לרפידים או לאילת[7].
ב. הוראה בנס אחר שאינו מהד' המוזכרים בגמרא
כל זה לגבי הני ד' דאיתא בגמרא, אולם לגבי אדם שנעשה לו נס אחר נחלקו הראשונים[8], י"א דאינו מברך, דהני ד' דווקא וע"כ נחית תלמודא למנינא.וי"א דהני ד' לאו דווקא, אלא דדיברו בהווה ובדבר רגיל, וה"ה בכל נס שנעשה לו ע"י הצלה בדרך הטבע[9]. ולהלכה פסק המחבר דיברך בלא שם ומלכות, אך באחרונים כתבו[10] דנוהגים לברך בשם ומלכות. אמנם בשאר נסים כתב המאירי בברכות שם, דלכ"ע אין מברכים אלא באם היה הצלה ממש ממות לחיים, ולא כמו בעוברי מדברות דמברך אף שלא קרה לו נס ממש ולא טעה בדרך. והדברים צ"ע, שהרי כל טעמם של הראשונים דס"ל דמברך אף על שאר נסים הוא משום דהני ד' לאו דווקא[11], וא"כ על שאר נסים להיות באותם הגדרים כמו הני ד', ולפי"ז היה לו לברך אפילו רק היה בבית רעוע וכדומה, ולא רק בהיה בבית שהתמוטט ממש, והוא ניצל. וצ"ל דהני ד' הרי הם בעצמם מקום סכנה, דרך וים ומחלה ובית האסורים הם בעצמם דבר סכנה, וא"כ אף שלא נסתכן בדרך, מכיון שניצול מהדרך ניצול מדבר סכנה וחייב לברך.ולפי"ז יובן[12] מדוע בחבוש מברכים להלכה אפילו חבוש רק על עסקי ממון, שהברכה איננה שניצול מסכנת המוות, אלא שניצול מבית האסורים - ועל זה בפני עצמו נתקנה הברכה. ולהא מהני מנינא בגמרא דנילף מיניה דהני ד' הם עצמם סכנה, ויש ברכה על ההצלה מהם, גם אם לא הסתכן בזמן שהיה בהם.אבל שאר דברים אינם סכנה במהותם, ולכן אין מברך עליהם. אבל מ"מ ילפינן מהני ד' דעל הצלה צריך ברכה, וא"כ גם כשהיה בסכנה ממש, אף שלא היה בחד מהני ד', הרי יש ברכה על ההצלה מהסכנה. אמנם מכיון שהברכה על הצלה מסכנה, בעינן שתהא סכנה ניכרת והצלה ניכרת.משא"כ בהני ד' דמברכים על ההצלה מעצם מהותם, על ההצלה מהדרך והים והמחלה ובית האסורים - אף בלא שהיה בהם סכנה, דקרא חשיב להני ד' כסכנה בעצם מהותם. ואולי לסברא זו נתכוון המהר"ל בנתיב העבודה פי"ג, דהמברך על אבן שנפל לידו ולא פגע בו, או חרב שרדפו ולא השיגו אינו אלא שוטה, שלא היה בתוך הסכנה אלא ניצול שהסכנה לא תגיע אליו, ולזאת לא תיקנו ברכה. ולא נחית לחלק דמ"מ במדבר מברך אף שלא טעה בדרך, ואף שלא היה בסכנה ממש. אלא ודאי דס"ל כמ"ש, דבדרך מברך על עצם ההצלה מהדרך, דזהו עצמו חשיב ליה קרא כסכנה אף בלא הגיע לסכנת מוות[13].
ע"פ האמור יצא שחייל שהיה בקרב ממש וניצל חייב בהגומל. ולכאורה יראה יותר מזה, שמלחמה הינה ממש דומיא דדרך, ים, מחלה ובית אסורים, והיא מקום סכנה בעצם מהותה, ולכן גם חייל שהיה בשדה הקרב אבל למזלו לא נקלע לקרב ממש, יברך הגומל על שניצל מהמלחמה, דומיא דמברך דניצל מהדרך אף שלא בא לידי סכנה[14].
ג. הבחנה בין נס סתם לנס שאירע במלחמה שהוא נס לצבור
איברא דיש לחלק בין מלחמה לבין כל הני הארבעה, שהרי הני ד' הוי מילי דרשות, ומלחמות ישראל הם מלחמות מצווה וחובה מצד הצלת ישראל מיד צר ומצד כיבוש הארץ (ראה רמב"ם פ"ה ממלכים ה"א ורמב"ן בהשמטותיו למ"ע של הרמב"ם מצוה ד). וא"כ לא מצאנו הודאה על נס הצלה אלא היכן שהסכנה הינה סכנה של רשות, ואם היה מת האדם, הרי היה מותו ללא תועלת כלל. אבל כשאדם מצווה ליכנס לסכנה, ובמותו מקדש שם שמים, אפשר דליכא לדמויי להני ד', ובכה"ג ליכא חובת הודאה. וכסברה זו כתב אביו של החיד"א, ראה במחזיק ברכה או"ח שם. אמנם חכמי הספרדים נחלקו עליו, ראה שם דעת הרב אליעזר נחום, וכ"נ מדברי שדה הארץ (הל' ברכות שאלה ח') דלא נחית להאי חילוק, וכדבריו פסק גם בספר חיים (סימן כ"ו ה"ג). ולפי"ז נראה שחכמי הספרדים דחו ליה להאי סברא.
אמנם נראה שכל זה במצווה של יחיד, אבל במלחמה כ"ע יודו דליכא דין ברכת הודאה כלל, שברכת הגומל הינה "ברכת הודאת היחיד" כפי שקראה המחבר בכותרת לסימן רי"ט (ובש"ך חו"מ סי' שפ"ו ריש ס"ק ד' כתב דהכותרות לסימנים נכתבו ע"י המחבר בעצמו). אבל מלחמה אינה פעולה של היחיד אלא של הציבור, ולכן אין דין הודאה ליחיד שניצל, אלא חיוב הודאה לציבור כולו14*, שהרי היוצאים למלחמה אינם אלא שלוחי הציבור. ובכה"ג בזמן הבית היו מביאים עולות ושלמי ציבור, וקובעים יום מועד דאסור למספד ביה, שהרי כל מגילת תענית נקבעה על נצחונות ונסים טבעיים שנעשו לציבור, והיחיד לא התחייב בתודה גם כשנעשה לו נס פרטי בתוך המלחמה, שהרי הוא כלול בהודאת הציבור. ולכן מצינו בתנ"ך אחרי מלחמות ישראל שהקריבו עולות ושלמי ציבור, אך לא מצינו בכל התנ"ך, אף לא פעם אחת, שיחיד יקריב קרבן תודה על נס שנעשה לו במלחמה. וכן גם בספר חשמונאים אין זכר לחיוב תודה של יהודה המכבי ואנשי חילו, למרות שודאי נעשו להרבה יחידים ניסים הרבה.
ויש לי ראיה נפלאה בזה, שהרי כל סברתם של המחייבים ברכת הגומל על כל הנסים הוא מפני שהני ד' לאו דווקא, ורק דיברו בהווה ודבר הרגיל, וכדאמרן. אך כל זה מהני רק לגבי רב יהודה אמר רב בבבלי, אבל מקור דין הודאה בתהלות נעים זמירות ישראל, והרי דהמע"ה שכל ימיו היה במלחמות, ויצא לי"ח מלחמות כדאיתא בויק"ר (פ"א אות ד'), וכל ספר תהלים מלא תשבחות על הנסים שנעשו לו במלחמותיו, ודווקא בפרק קז המדבר מחיוב הודאה אין זכר לחוזרים ממערכות המלחמה. והרי הרבה נסים פרטיים נעשו להם לגיבוריו של דוד, ומוזכרים בנ"ך, ואיך לא יזכיר דוד את חיוב תודתם בפרק זה. אלא דמוכח דבמלהמה, שהיא פעולת הציבור, הרי אף כשנעשה לו ליחיד נס פרטי, בטל חיוב הודאתו מדין הודאת היחיד, שהרי אינו במלחמה אלא שליחו של הציבור.
וראיתי בזה תשובה מהגר"ש גורן שליט"א (מחניים - שבועון דתי לחייל, כרך ד' גליון ה (צז) מכ"א מרחשון תשי"ז, ומחדש בתוספת והרחבה ב"משיב מלחמה", ח"ב, סימן קלד, עמ' רצד-רצו) שהאריך להוכיח חיוב תודה גם החוזרים ממערכות מלחמה, ועיקר ראייתו מפירוש הרמב"ן לבמדבר (פרק ל"א פסוקים מ"ח-נ) שהחוזרים ממלחמת מדין הקריבו נדבות למשכן בתורת תודה. אמנם בעצמו כבר הדגיש ששם הקריבו שרי הצבא עבור הצבור כולו, ואדרבא משם ראיה שחיוב ההודאה היה על הצבור ולא על כל יחיד ויחיד, למרות שודאי הרבה נסים נעשו להם לאותם י"ב אלפים יוצאי מלחמה תוך כדי לחימה[15].
ד. גדרו של צבור לענין זה של ברכת הודאה
אמנם צ"ב בזה מהו גדר ציבור, שהרי זה פשוט שעם ישראל בא"י הם צבור ד"הני הוא דאיקרי קהל" (הוריות ג, א). אך גם זה פשוט דעוברי מדברות, וה"ה שיירה של הרבה נפשות מישראל, חייבים כ"א ואחד מהם הגומל, ואין להם דין ציבור. וא"כ צ"ע מה דין עיר אחת, או קהילה אחת בחו"ל וכדומה. ובפשטות נראה שגם עיר אחת יש לה דין ציבור, ויש לה דין פורים קטן ולא הגומל לכל יחיד. אמנם מצאתי בספר הזיכרון לחת"ס (עמ' כה) שאחר שהופגזה עירו ימים רבים כתב: "וביום הכניעה עליתי לתורה וברכתי הגומל בלשון רבים ואנשי ק"ק פ"ב שהי' עמי ענו אחרי בלשון רבים מי שגמלנו כל טוב, וכן נעשה גם בתוך הק"ק ע"י הרב רב"ד מרדכי טאסק נ"י". ומלבד שיש חידוש בדבריו ששינה ממטבע שטבעו חכמים ובירך בלשון רבים15*, נראה דדן להם לאנשי עירו כדין הרבה יחידים שנתחייבו בהגומל, וכיוון להוציאם בברכתו, למרות שכ"א ואחד מהם חייב בפנ"ע, ויצאו בברכתו כמבואר בשו"ע (שם ס"ד). אולם נראה לחלק ששאני התם, שהמלחמה לא היתה על היהודים, אלא לכבוש את העיר, ורק שהיה סכנה ליהודים בגלל ההפגזה שיפגעו. וא"כ סכנה זו היתה להרבה מישראל, אבל לכ"א ואחד מהם לבד, ובכה"ג אינם נידונים כציבור אלא כהרבה יחידים. אבל כשיש מלחמה על ישראל, או חלילה גזירה על עיר אחת או קהילה אחת מישראל, לכשינצלו בעז"ה נדונים כציבור, וכל יחיד אפילו נעשה לו נס פרטי נפטר מחיוב הודאה בהודאת הצבור[16].
ומ"מ נראה פשוט דמי שנפצע במלחמה חייב בהגומל לכשיבריא מדין חולה שנתרפא, שהרי אף שאין חייב הודאה על המלחמה מ"מ חייב הודאה על שנתרפא, שהרי המחלה סכנה חדשה היא לגביו, ואינה קשורה בצבור, ולכן גם לא נפטר בהודאת הצבור על זה. ופשוט דה"ה לגבי מי שנפל בשבי במלחמה שודאי לכשישתחרר חייב בהגומל, שהרי הצלתו זו אינה קשורה לציבור.
ונ"ל שדין זה של פטור מהגומל על מלחמה, כיון שנפטר בהודאת הרבים, אינה בדווקא במלחמה כוללת בה היה סכנה לכל העם בארץ, אלא אפילו במלחמת התשה או בפעולת תגמול וכדומה, למרות שמצד הסכנה היה רק לחייל היחיד שהסתכן, סו"ס הוא הסתכן מצד היותו שליח הציבור, ושוב חובת הציבור לתת הודאה. ואף שלא יתקנו יומא טבא על כל סיור בקו ועל כל יום במלחמת ההתשה, מ"מ אפשר שיתקנו יומא טבא על יום הפסקת האש וכדומה, וממילא היחיד, אף שנעשה לו נס פרטי, נפטר בהודאת הצבור.
ה. הצורך שיצא מהסכנה לגמרי וגדרו
לפי דברינו יוצא שעל פעילות מלחמתית במדינת ישראל אין כלל חיוב הגומל. אמנם נראה שאף לולי דברינו אלו לא היה חיוב הגומל בשאלות שלפנינו, שכן על דברי הגמרא: "ד' צריכין להודות" כתב רש"י: "כשיוצאין מן הסכנה", ואף דבגמרא איכא רק לגבי חולה - לכשיתרפא, ולגבי חבוש לכשיצא מבית האסורים, הרי גם בטושו"ע פסקו כרש"י, וכתבו: "יורדי ימים - כשיעלו, הולכי מדברות - כשיגיעו לישוב"[17]. וכ"פ כל האחרונים שלא מברך עד שיצא מהסכנה לגמרי, ובהולכי מדברות וימים שמתעכבים לפעמים בדרך בעיר של ישראל לא יברך עד שיגיע למחוז חפצו.ואף למנהג הספרדים שמברכים מעיר לעיר, מ"מ אף בהגיע לעיר של ישראל לא יברך עד שמגיע למקום חפצו[18]. אמנם מי שהגיע למחוז חפצו, אף דבדעתו למחרת לצאת שוב לדרך חדשה חייב לברך, וכן פסק בספר החיים (סימן כו ה"ד) שהשלוחים שהגיעו לעיר קטנה ללילה אחד מיקרי הגיעו למחוז חפצם, ואדעתא לקבץ בא וכבר מצא מה שהיה חפצו. ולפי"ז נהגו התיירים שמברכים הגומל כשמגיעים לארץ אף שדעתם לחזור לביתם, שהרי עכשיו הגיעו למחוז חפצם, וחזרתם הוי דרך חדשה.ומקור דין זה בתשובת הרשב"א (ח"א סי' פב, וח"ז סי' לח) דאף חולה במחלה החוזרת לעיתים יברך כל פעם שמתרפא, שהרי נתרפא לגמרי, ורק דמחלה זו חוזרת שנית, אלא דאז הוי מחלה חדשה ויברך עליה בנפרד, והובא להלכה בשו"ע (ס"ח)[19]. ולפי"ז לספרדים הנוהגים לברך מעיר לעיר אף בדרך מורגלת (ודלא ככנה"ג שהבאתי לעיל) הרי חייל הנוסע לביתו לחופשה, ונסיעתו יותר מפרסה, יברך הגומל בבואו לביתו, וכן יברך בשובו ליחידתו, שהרי בכל אחד ואחד מנסיעותיו אלו הגיע למקום חפצו (וכ"פ הגר"ע יוסף, ראה מספרא לסייפא, ביטאון ישיבת שעלבים, חוברת כא-כב, אלא דס"ל דבשובו ליחידתו פטור מלברך, וצ"ע).אמנם למנהג הספרדים שהובא בכנה"ג דלעיל שאין מברכים על דרך קצרה, וכן למנהג אשכנז לא יברך חייל שנוסע לביתו, ואפילו נוסע מסיני שהרי זוהי דרך מורגלת וקצרה שאין מברכים עליה.
ועל פי האמור שצריך שיצא מהסכנה לגמרי ותגמר הצלתו, גם אם היינו מחייבים הגומל על הצלה מפעולה קרבית, הרי זה רק בנגמרה הצלתו לגמרי ושוב אינו צריך לחזור לסכנה זו. אבל חייל היורד כל יום למעוזים (שבשאלה ב), הרי לא נגמרה הצלתו לכשישוב לבסיסו, שהרי תפקידו לחזור ולרדת שוב למחרת וליכנס לסכנה, וא"כ מסכנה זו של המלחמה טרם יצא, ודומה בשובו לבסיסו כעוברי דרכים המתעכבים בעיר של ישראל בדרך, אך טרם הגיעו למחוז חפצם.וגדולה מזו נראה, שאף חייל היוצא מיחידתו לחופשה לביתו, מכיון שעדיין צריך לשוב ליחידתו ולתפקידו, הרי טרם יצא לגמרי מסכנת המלחמה, ומדין הצלה ממלחמה לא נגמרה הצלתו וודאי שאין לחייבו בהגומל.
אמנם זה נראה שחייל מילואים המשתחרר, אף שכבר יש בידו צו למילואים הבאים שגם הם יהיו באותו מקום סכנה וכן חייל שיחידתו יורדת להתארגנות בעורף, אף שיודע שבקרוב ישובו לקו, הרי בכה"ג מיקרי נגמרה הצלתו מסכנה זו, ואם היינו מחייבים הגומל מצד מלחמה היה לו לברך, שדמיא לתשובת הרשב"א שהזכרנו, שנגמרה סכנתו לגמרי אף שלאחר זמן תשוב, הרי חייב בהגומל.וא"כ לפי"ז בשאלות שנשאלנו, אף לולי דברינו דבמלחמה אין חיוב הגומל מ"מ לא חייבים לברך עד שישתחררו לגמרי או עד שיועברו לתפקיד שאינו במקום הסכנה.
אמנם כל זה אינו אלא להרבות תורה, אך בעצם הענין נראה ברור כמש"כ שעל פעילות קרבית אין כלל הודאת היחיד, שנפטר בדין חיוב הודאה של הצבור.
ו. חייל שניצול מסכנה שלא במסגרת תפקידו הצבאי
אמנם לכאורה אף דאין הגומל על ההצלה מהמלחמה מהטעמים שאמרנו, סו"ס נוסע בדרכים מוחזקות בהפגזות ובסכנה, וא"כ שיתחייב הגומל מדין דרך, וזה אף למנהג אשכנז, ואף בדרך פחות מפרסה, שהרי דרך זו מוחזקת בסכנה19*.
אמנם זה נראה ברור דאם נסיעתו ודרכו הם בגדר תפקידו המבצעי ופעילותו הקרבית, הרי ודאי שגם בזה שייך סברתינו דנפטר בהודאת הרבים, שהרי סכנתו היא משום מלחמה, ולגבי מלחמה חיוב ההודאה על הרבים ולא על היחיד[20]. אמנם כל זה כשנסיעתו מצד תפקידו המבצעי, כגון בנוסע לסיור קרבי בדרך מסוכנת מצד האויב, או בחייל היורד למעוזים שבשאלה ב.אבל חייל הנוסע לביתו לחופשה, ובדרך לביתו עובר בדרך מופגזת ומסוכנת מצד המלחמה, יש להסתפק. שהרי מצד אחד הסכנה בדרך היא מצד המלחמה, והוא חייל, ועל הצלתו יש הודאת הרבים. אך מצד שני הרי נסיעתו עכשיו אינה בתפקידו כחייל, אלא נסיעה כיחיד על מנת להגיע לביתו, והוא נוסע בדרך המוחזקת בסכנה, וא"כ אפשר שיתחייב הגומל מצד הדרך וצ"ע בזה.אך נראה שבדרך חזרה ליחידתו לא יתחייב הגומל, שהרי שם נסיעתו היא בתפקידו כחייל, ולגבי זה הרי נפטר בהודאת הרבים.
ז. סיכום להלכה
היוצא להלכה מדברים אלו:
1. אין חיוב הגומל עד שיצא מהסכנה לגמרי, ולכן חייל היוצא לחופשה, אך חייב לשוב ליחידתו שבמקום סכנה, ובק"ו חייל שתפקידו ליסוע כל יום למקום סכנה ולשוב בערב, אין חיוב הגומל לכששב ליחידתו או לכשהגיע לביתו, שהרי לא יצא מסכנת המלחמה, שהרי חייב לשוב.
2. נראה שכלל אין דין הודאת היחיד על פעילות בטחונית-מלחמתית, שהרי סכנתו באה לו במסגרת תפקידו כשליח צבור, ועל כן אפילו נעשה לו ליחיד נס פרטי הרי נפטר מחיוב הודאה ע"י חיוב ההודאה של הצבור.
3. לכן חייל שהיה בסכנה או במלחמה לא יברך הגומל אפילו כשהשתחרר לגמרי ממילואים או משירותו, שאמנם נגמרה הצלתו, אבל הודאתו כלולה בחובת ההודאה של הצבור, ואין דין הודאה ליחיד.
4. חייל היוצא לביתו לחופשה בדרך שאינה מסוכנת אך ארוכה מפרסה, לדעת הרמ"א ולמנהג חלק מהספרדים אינו מברך הגומל, אם הדרך קצרה יחסית ומורגלת (כמו רוב הדרכים במדינה) ואפילו נוסע דרך מדבר סיני. ולדעת המחבר ויש נוהגים שבספרדים יברך לכשיגיע לביתו, ויברך לכשישוב ליחידתו.
5. חייל היוצא לביתו, ונוסע בדרך המוחזקת בסכנה עקב ההפגזה, ונסיעתו הינה רק לצורך יציאתו לביתו, הינו בספק חיוב ברכת הודאה לכשיגיע לביתו, ולכן יאמר בלא שם ומלכות או יפטר בברכת אחר.
6. חייל שנפצע או נפל בשבי במסגרת פעילות מלחמתית, יברך הגומל לכשיחלים או לכשישתחרר משביו.
[1]כבר האריכו המפרשים בענין שינוי הסדר בגמ' מסדר הפסוק, ראה ערוך ערך ארבע, תום' ברכות שם (שהביא בשם הערוך בהפך דבריו, וכבר עמדו באחרונים ע"ז, ראה בהג"ה בגליון שם ובגליון הש"ס), וראה גם ח"א למהרש"א, חת"ס או"ח תשובה נא, אלשיך עה"ת ויקרא ז יב, חי' הרא"מ הורביץ ועוד.
[2]רא"ש ברכות פ"ט ה"ג. ומכאן תשובה לחת"ס בתשובותיו שם דיורדי הים אינם חייבים בתודה, וכבר תמה עליו באבני נזר או"ח תשובה לט מרש"י זבחים ז א, וכן מפורש ברש"י ורשב"ם ויקרא שם.
[3]אך לא בעינן שיטעו ממש בדרך, וכפשטיה דקרא, וראה אלשיך ויקרא שם; יד המלך ברכות פ"י ה"ח; שד"ח, אסיפת דינים, מערכת ה', אות לח (כרך ז' עמ' 382 בהוצ' שהוצאה בא"י); באור הלכה ריש סי' ריט והערה הסמוכה.[וע' שילה רפאל [זצ"ל], "ברכת הגומל לנוסע בדרכים בימי המריהערבי (אינתיפדה)", תחומין י', 108, בפרק א', עמ' 108-113].
[4]הנה בדין עוברי מדברות וחולה נאמרו ג' שיטות בראשונים. במדברות דעת הרמב"ן דכל הולך בדרך חייב, ואפילו מעיר לעיר, וכ"נ דעת הרמב"ם, ראה ב"י ס"ס רי"ט. דעת רבינו יונה והרא"ש דעוברי מדברות בדווקא, דשכיחי בהו סכנה. ויש אומרים במאירי דרק בטעו במדבר בדרכם, וכפשטיה דקרא. וכן לענין חולה דעת הערוך, רמב"ם ורמב"ן (וע' ריא"ז) דכל חולי, ואפי' רק חש בראשו. דעת התוס', רבינו יונה, רא"ש ומרדכי דדווקא בעלה למטה. דעת הטור בשם הראב"ד והר"ר יהוסף דדווקא במכה של חלל או חולה שיש בו סכנה. והנה לכאורה ג' שיטות אלו במדבר ובחולה תלי בהדדי, ומאן דמחייב אפילו מעיר לעיר, יחייב בחולה אפי' רק חש בראשו, ומאן דבעי בחולה מכה של חלל, בעי במדבר דווקא טעה. ודעה האמצעית דבמדבר אפי' לא טעה דשכיח סכנה, וה"ה בחולי אפי' רק נפל למשכב. וכ"ה כדרך האמצעית דעת הרא"ש. אמנם הדברים צ"ע, שהרי הרמ"א ס"ל בחולי דבעינן מכה של חלל, ומ"מ במדבר ס"ל דמברך תמיד ואפי' לא טעה. וכן המחבר ס"ל דבדרך אפי' מעיר לעיר, ומ"מ בחולי בעי עלה למשכב ולא חייב ברכה בחש בראשו. ומוכח דס"ל לראשונים דיש רק ב' חילוקים בזה, וכן מוכח מהמאירי דס"ל דבמדבר איכא רק ב' שיטות - מעיר לעיר, ומדבר דווקא. וכן בחולי איכא רק נפל למשכב, ומכה של חלל. ולכן כתב דמאן דס"ל כשיטה א' בדרך (מעיר לעיר), ס"ל דגם בחולי דיינו בנפל למשכב. ומאן דבעי בדרך מדבר דווקא, בעי בחולי מכה של חלל. אמנם בטור ג"כ ס"ל דאיכא רק ב' דרכים, אלא דלא חילק בין נפל למטה לבין מכה של חלל, וכתב דמאן דמחייב ברכה מעיר לעיר, דיו בחולה כל שחש בראשו, ומאן דבעי מדבר דווקא ס"ל דבעינן חולי שיש בו סכנה, וכ"ד הר"ר יהוסף (ולא ס"ל לחלק בין יש בו סכנה לבין דברי הר"ר יהוסף, שנפל למשכב). וא"כ המחבר פירש כדעת המאירי, ופסק דאפילו מעיר לעיר, ובחולי נפל למשכב. והרמ"א פירש כטור ופסק מדבר דוקא, ובהולי מכה של חלל. וראה גם ביאור הגר"א ס"ח ד"ה וי"א.
והנה גם לענין חבוש בבית האסורים יש שתי דעות. הנתיב חיים הוכיח מהראשונים שחייב אפילו בחבוש רק על עסקי ממון. אמנם דעת המג"א שמברך רק בחבוש על עסקי נפשות.ולכאורה לדעת המחבר שמחייב בעוברי דרכים אפילו מעיר לעיר ובחולה אפילו רק עלה למיטה, שבחבוש יהיה חייב אפילו חבוש רק על ממון.אך לדעת הרמ"א שמחייב רק בעוברי מדברות ובחולה רק במכה של חלל, בחבוש יהיה חייב רק בחבוש על עסקי נפשות.אמנם בביאור הלכה [ס"א ד"ה 'חבוש', וכ"כ הרב אליהו בקשי דורון שליט"א, בנין אב, ח"א, סי' ו'] כתב בדעת המג"א שגם המחבר מחייב רק בחבוש על עסקי נפשות, כי המג"א סובר שמי שמחייב בחבוש על עסקי ממון מחייב בחולה אפי' רק חש בראשו.אמנם להלכה כתבו הפוסקים שאף לשיטת הרמ"א שבחולה אינו מברך אלא כשיש בו סכנה, בחבוש חייב לברך אפי' רק חבוש על ממון. ובסברת הדבר נראה דאף דאין הצלה ממוות לחיים, מ"מ יש ברכת הגומל על ההצלה ממאסר לחופש, למרות שאין סכנת חיים.וראה גם מאמרו של ידידי פרופ' הרב אליאב שוחטמן שליט"א, "חיובו של אסיר משתחרר בברכת הגומל, תחומין כא, 508 בו הכריע להלכה שאסיר המשתחרר מבית הסוהר בישראל [למרות שודאי דינו כחבוש על עסקי ממון, ע' בביאור הלכה הנ"ל] יברך הגומל אף אם הוא נוהג כדעת הרמ"א וכמנהג אשכנז.גם הגאון הרב שילה רפאל זצ"ל, "ברכת הגומל לנוסע בדרכים בימי המרי הערבי (אינתיפדה)", תחומין י, 108, בעמ' 111-113 [פ"א סעיף 5], הסכים לעקרון שאף לדעת הרמ"א אין צורך בסכנה ממשית רק בחולה, ולא בעוברי דרכים וימים, אף שלא דיבר לענין חבוש.
נוסיף ונציין שאין ספק שלדעת המהר"ל מברך חבוש גם על עסקי ממון, ראה להלן במאמר.כמו כן נציין שגם יוצאי אשכנז מברכים בחולה גם כשאין בו סכנה, וכדעת המחבר.אלא שמברכים הגומל רק בחולה שנפל למשכב לא פחות משלשה ימים, וכדעת הט"ז, שם סק"ה [הובא בבאר היטב], וכן פסק בחיי אדם כלל ס"ה ס"ו ובערוה"ש סעיף יא [וכ"כ בכף החיים אות מ"ו דדברי הט"ז הם לדעת הרמ"א.אולם במ"ב ס"ק כח ובבה"ל ד"ה "כגון מכה של חלל" כתב דדברי הט"ז אינם נכונים לדעת הרמ"א, והט"ז כתב כן ללחוש לדעת המחבר].וכ"פ אבי זקני הגאון הרב יהודה יודל רוזנברג זצ"ל בספר "קריאה קדושה", ראה מהדורת חדשה של ח"א עם הערות מנין המחבר, ירושלים, תשס"ד, ב"דין ברכת הגומל" [הודפס לעיל בחוברת זו עמ' 1, ובהערות 11, 12 שם].וראה להלן.
[6]ראה יביע אומר ח"א סי"ג שחילק בין דרך שהיא שיעור הילוך פרסה (שהוא שעה ורביע), לבין דרך ששיעורה יותר מכך.וראה גם בח"ב, סימן יד, אותיות ה-ט.אמנם גם בספר חיים סימן כ"ו ס"ה הביא שהמנהג כדברי הכנה"ג, וכ"כ בכף החיים (אות מ).וכעי"ז כתב החיד"א ב"לדוד אמת", סי' כג, ס"ט: "נהגו שהולכים בים מהעיר לכפרים שלא לברך.וכן נהגו שלא לברך אם הולכים ביבשה אם המקום קרוב אף שהוא יותר מפרסה".ושמעתי מהגאון הרב אביגדור נבנצאל שליט"א בשם מו"ר הגרש"ז אורבאך זצ"ל שהגדרת 'דרך' לתפילת הדרך הוא מקום שאין בו שלטון.ולכן דרכים וכבישים שיש בהם סיורים קבועים של משטרה או צבא, אינם בגדר 'דרך' אפילו לומר תפילת הדרך, ק"ו שאין לברך הגומל.וראה גם הגאון הרב שלמה דיכובסקי, "ברכת הגומל לעוברי דרכים בימינו", תחומין, יט, 392.
[7]צ"ע באורח היורד לסיני בפעם ראשונה, האם לגביו מיקרי עוברי מדברות, או שמא מכיון שרוב האנשים הנוסעים בדרך זו מורגלים בה, גם הוא יפטר מהגומל, וכ"נ משום שדרך זו מורגלת (כ"ז לדעת הכנה"ג, שהרי לדעת הרמ"א ודאי יפטר).[וראה יהושע בן-מאיר, "ברכת הגומל לנוסע בכבישי יש"ע",הערה 20].אמנם זה ברור דמי שהולך בסיני לטיול רגלי בשבילי עפר וכדומה, ואף ברכב בדרכים לא מורגלות ובשבילים, ודאי דיש לו דין עוברי מדברות.
[8]ראה מאירי ברכות שם, ריא"ז שם, שו"ת ריב"ש של"ז וטור שם.
[9]ראה ערוה"ש או"ח ר"ס רי"ט.
[10]ט"ז, וכ"ה במ"ב סקל"ב.
[11]ראה ביאור הגר"א ס"ס רי"ט.
[12]ראה לעיל הערה 4.
[13]ואף דהמנהג אפ"ל דהוא פשרה בין דעות הראשונים, וכיון די"א דכלל לא מברך אלא אהני ד' דווקא, לכן נהגו להלכה לברך רק כשיש סכנה והצלה ניכרים ביותר. אבל בדעת המאירי בע"כ צ"ל דזהו מעיקר הדין, ולא פשרה, ומטעם שכתבנו, וא"כ מסתמא דזהו גם סברת המנהג.
[14]ואף שדברים אלו כנגד דברי המהר"ל שהבאתי לעיל, המהר"ל לשיטתו דהני ד' דווקא.אך המנהג דהני ד' לאו דווקא, ושלא כמהר"ל.והנה המחבר, שם, ס"ט כתב: "כגון שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ונגיחותיו או שעמד עליו בעיר אריה לטרפו או אם גנבים באו עליו אם שודדי לילה וניצול מהם".וכתב ע"ז במ"ב ס"ק כ"ט: "אם גנבים באו לו. ר"ל יהיה קרוב לסכנה על ידם וכדלעיל בסוף סי' רי"ח". ושם (סי רי"ח ס"ק ל') כתב: "וניצול. ג"כ כדרך מנהג העולם דהיינו שצעק לעזרה או שנזדמנו ב"א שם וברחו". [וע' שעה"צ אות כ"ו]. והעולה מזה שלאו דווקא נפל עליו כותל, אלא ה"ה נפל בסמוך לו, ולא פגע בו. וכן המנהג הפשוט שאנשים מברכים הגומל כשהיו בכמעט תאונה והם לא נפגעו, שלא כדברי המהר"ל.
ברם ראה הרב שילה רפאל זצ"ל, לעיל הערה 3, [בפרק ג', עמ' 114-116], שכתב בביאור דברי המהר"ל: "אמנם המעיין היטב בלשון המהר"ל יראה שלא נחית להכריע במחלוקת הפוסקים [=אם הני ד' דווקא או לאו דווקא – י.ב.מ.], אלא הדגיש מהו המאפיין את ד' הדברים: 'כי אלו ד' דברים כבר היה בים, וכן כבר היה במדבר, וכן כבר היה חולה וכו'.אבל דבר אחר, שלא היה בצרה, רק שלא בא עליו צרה, אינו בכלל הארבעה שצריכים להודות'.אילו היתה כוונת המהר"ל להורות שהלכה שרק בד' דברים חייב לומר הגומל, למה לו להאריך ולומר ד'דבר אחר שלא היה בצרה רק שלא בא עליו צרה אינו בכלל'.אלא ברור הדבר, שמהר"ל חידש כאן הלכה, דאע"פ דד' דברים לאו דוקא, אבל מ"מ צריך שיהא בתוך הצרה ויצא ממנה, ולא שהיתה יכולה לקרות צרה ולא קרתה".[ע"ש שהביא שכן דעת הריב"ש והראב"י.וראה הרב יאיר שחור, "מידת הסיכון המחייבת ברכת הגומל", תחומין יא, 98, שאף שהסכים עם פירושו של הר"ש רפאל זצ"ל בפירוש המהר"ל, הוכיח שאין זו כוונת הריב"ש והראב"י].מדברים אלו הסיק הר"ש רפאל (עמ' 116): "נמצא לפי"ז, דמי שנסע ברכבו בשטחים והושלכו על רכבו בקבוקי תבערה ואבנים והחטיאו את [כצ"ל, ובמקור נדפס בטעות 'או' – י.ב.מ.] המטרה, אין לו לברך הגומל, דלא היה בסכנה ויצא ממנה, אלא שהיה יכול לבוא לידי סכנה ולא בא, וע"ז אין מברכים כד' המהר"ל".[ראה הרב שלמה דיכובסקי, "ברכת הגומל לעוברי דרכים בימינו", תחומין יט, 392 שהסיג על מסקנתו שכשזרקו אבנים על הרכב ולא פגעו לא מיקרי סכנה ולא יברך].
אמנם הרגיל בלשון המהר"ל יראה שדבריו ברור מיללו שכוונתו לקבוע שהני ד' דווקא, שכתב]: "ואלו דברים שצריכים להודות אל השם ית' דוקא, מפני שהדברים שבאין על האדם הם ארבע .... כי אף אם רדפו אחריו בחרב ונמלט אין זה מן הארבעה אשר צריכים להודות, ולכך אמר מנינא לומר שלא יברך כי אם על ד' דברים, וזה כי אלו ד' דברים כבר היה בים, וכן היה במדבר .... אבל דבר אחר שלא היה בצרה, רק שלא בא עליו צרה אינו בכלל הארבעה שצריכים להודות".כוונת מהר"ל להסביר למה ד' אלו דווקא. וביאר כי יש ארבעה סוגי צרות שיכולים לבוא על האדם - א. חוסר כל, מדברב. ההפך ממנו – שפע רב שבא עליו בכח מבחוץ, ים.ג. אמצעי ביניהם – לא חסר לו כלום ולא בא עליו דבר בכח מבחוץ, רק הדבר בא מהאדם בפנים, חולי.ד. שהוא נתון ברשות אדם אחר, אדם שאינו כח טבעי, רק בעל בחירה, חבוש.ולכן קבעו חז"ל שיברך בהני ד' דווקא, כי הם מייצגים את כל סוגי ה'צרות' שאדם יכול להיות בהם.אבל כל דבר אחר, לא נקרא שהיה בצרה, רק שלא באה עליו.
דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר [ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה, דף נח, ד].ב'דרוש נאה שדרש רבינו מהר"ל בק"ק פראג בשבת הגדול שנת שמ"ט לפ"ק' כתב מהר"ל [במהד' שנדפסה בא"י, תש"מ, בכרך 'הגדה של פסח' עמ' רכא]: "ואלו דברים שצריכים להודות אל הש"י דוקא, מפני שהדברים שבאים על האדם הם ארבע .... וכך אמרו ז"ל בפרק קמא דבבא בתרא (דף ח) אמר לי' רבא לרבה בר מרי מנא ה"מ דאמור רבנן פדיון שבוים מצוה רבה היא, דכתיב (ירמיהו טו, ב) 'והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי' ואמר ר' יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו וכו', שבי קשה מכלם דכלהו איתנהו ביה, והרי בפסוק הזה זכר כל אלו ארבעה דברים, כי החרב הוא בא בכח על האדם וביד חזקה לאבד אותו, והוא כמו ים, ...אמנם מה שלא אמרו שיש לברך כשנצול מן החרב, ד"ז מפני כי אין להודות רק כאשר כבר היה בים במקום סכנה, או היה במדבר במקום שאין שם מים, או שכבר היה חולה ונתרפא, שכבר התחיל דבר מה, או שהיה בבית האסורים שכבר היה בבית האסורים, אבל החרב שבא על האדם וניצול אף שהיה בסכנה לא התחיל דבר זה כלל שיאמר שיצא מתוכו, ואין זה נס בודאי רק כאשר התחיל הנס כבר כמו שאמרנו, וכן אם נפל אבן מן החומה אצל ראשו אין זה נס בודאי כי אולי היה נופל כך כפי דרכו ואפשר שיהיה נס או שלא יהיה נס.ולפיכך אלו האנשים שמברכים על כל דבר כמו שנוהגים, הוא דבר סכלות וראוי למחות בידם, כי אין להודות רק על אלו שאמרו חכמים, ואף כי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו שצריך הודאה, רק באלו ארבעה מטעם אשר אמרנו וכל המוסיף גורע".דברי מהר"ל ברורים שאין לברך אלא על ד' שקבעו חז"ל, כי עצם העובדה שאדם היה בים או במדבר הוא 'נס ודאי' שיצא משם.אך כל דבר אחר, אינו 'נס בודאי'.ולאו דווקא בחרב שרדף אחריו ונמלט.אלא אפילו אם החזיק חרב [או אקדח] סמוך לגרונו, ורק בסוף ריחם אליו ולא הרגו אין מברך לדעת מהר"ל.וכן באבן לאו דווקא 'זרקו אבן עליו ולא הגיעו האבן', אלא גם כאשר 'אם נפל אבן מן החומה אצל ראשו' [= אין הכוונה בסמוך לראשו, אלא על ראשו] גם לא מברך.
נמצא לפי"ז שנוסע שנקלע לתקרית ירי או בקבוקי תבערה, ואפילו הותקף 'רק' ע"י אבנים [ע"י מי שמטרתם לפגוע ולהרוג], אפילו החטיאו את המטרה ולא פגעו כלל ברכבו, חייב לברך הגומל.בני עדות המזרח [הנוהגים כמנהג ספרד] מברכים מצד עוברי דרכים [ואפילו בדרך פחות מפרסה, כיוון שהיה היתקלות הדרך בגדר "מקום מוחזק בסכנה ביותר"].בני עדות אשכנז, מברכים על עצם ההצלה מההתקפה מצד 'נס אחר', כי ס"ל שהני ד' לאו דווקא.כל זה שלא כשיטת המהר"ל הסובר שעוברי מדברות דווקא, והני ד' דווקא, ועל כן ס"ל שאפילו אם האבנים פגעו בנוסע [רק שלא נפצע כדי שיכנס בגדר 'חולה'], או שבקבוקי התבערה פגעו ברכב והרכב נדלק, אפילו נשרפו כל בגדיו של הנוסע, רק הוא נמלט ללא שנפגע, שאינו מברך הגומל.[לשיטת המהר"ל נראה שאפילו פגעו כדורי המרצחים בנוסע, רק בדרך נס נתקעו בפרק קז מספר תהילים שהיה לו בכיסו השמאלי, ובכך לא חדרו ללבו, לא יברך, כיון שאינו עוברי מדברות, והני ד' דווקא].
ברם, אף שאנן ס"ל שהני ד' לאו דווקא, ולכן מי שהיה בבית שהתמוטט והוא ניצל חייב לברך.מ"מ מי שהיה בבית רעוע שנמצא בסכנת התמוטטות, ויצא ממנו לפני שהתמוטט [אפילו התמוטט זמן מה אחרי שיצא מהבית], לא מברך.זאת על פי סברת המהר"ל כיון "שלא היה בצרה, רק שלא בא עליו צרה".
אמנם בעוברי מדברות לא צריך שיטעו ממש בדרך, ומספיק שעבר במדבר ששכיח שיהיה בו סכנה, אף שבפועל לא הסתכן.זה כבר ביאר מהר"ל כיון שהני ד' הם בעצמם מקום סכנה.חולה, ייסורין, ים ומדבר הם בעצמם דבר סכנה.א"כ אף שלא נסתכן בדרך, כיון שניצול מהדרך – ניצול מדבר סכנה וחייב לברך.אך לכך מהני מנינא בגמרא לומר שקבעו חז"ל שרק הני ד' הם עצמם סכנה, וכמו שביאר מהר"ל טעם הדבר, ומברך על עצם ההצלה מהם אף אם לא הסתכן בזמן שהיה בהם.אבל שאר דברים אינם סכנה במהותם, לכן אין מברך עליהם.אבל מ"מ אנן ס"ל [שלא כמהר"ל] שילפינן מהני ד' שעל כל הצלה צריך ברכה.א"כ כשהיה בסכנה ממש, אף שלא היה בחד מהני ד', הרי יש ברכה על ההצלה מהסכנה.[דברים אלו נכונים בק"ו למנהג ספרד, הסוברים כמהר"ל שהני ד' דווקא, כי רק הם הוגדרו ע"י חז"ל כ'מקום סכנה' ורק עליהם חייב ברכה. רק שמנהג ספרד ס"ל שלאו דווקא מדבר הוא מקום הסכנה, אלא כל דרך כיון ש"כל הדרכים בחזקת סכנה".אמנם דרך פחות מפרסה בסתם אינה "בחזקת סכנה" [או שלא מיקרי דרך], מ"מ כשהוא "מקום מוחזק בסכנה ביותר" מיקרי דרך בחזקת סכנה, ולכן כלול בהגדרת דרך וחייב לברך הגומל.אבל פשוט שמי שחשב לנסוע בדרך, וברגע האחרון התחרט ולא נסע, ודאי שאינו חייב לברך הגומל, כי לא מברך על 'כמעט דרך'].
העולה מכך הוא שבעיקר דבריו של מהר"ל שחידש א. שרק מי שהיה בסכנה וניצול מברך הגומל, אבל מי "שלא היה בצרה, רק שלא בא עליו צרה" אינו מברך.ב. שהני ד' – חולה ייסורין, ים ומדבר הם בעצמם מקום סכנה, לכן מברך עליהם אף אם לא היה בסכנה, - בדברים אלו המנהג וההלכה כמו המהר"ל.רק שאנן ס"ל שאמנם מהני מנינא בגמרא ללמדנו שרק הני ד' נקראים מעצם טבעם מקום סכנה, וכמש"כ מהר"ל, ושאר דברים אינם סכנה במהותם.מ"מ ילפינן מהני ד' שכשהיה בסכנה ממש וניצול, אף שלא היה חד מהני ד', חייב לברך.[למנהג אשכנז.ולמנהג ספרד ס"ל ש"כל הדרכים בחזקת סכנה", כמש"כ למעלה].
דברים אלו מבוארים כבר במאירי שכתב [ציטטתי לעיל הערה 16 אות ב]: "... ולא עוד אלא שנראה לי שלא נאמרו אלו בפרט אלא שאעפ"י שלא אירע להם סכנה צריכין להודות, הואיל והדבר מצוי להסתכן, אבל כל שאירע לו סכנה הן סכנת נפשות וניצל ממנה בכל דבר צריך להודות".מבוארים דבריו כמש"כ, שלכך מהני מנינא לומר לנו שחז"ל קבעו שרק הני ד' הם מעצם מהותם מקום סכנה, ומברך עליהם אפילו לא קרה לו נס והצלה.אבל מ"מ ילפינן מהני ד', דאף בשאר נסים, אם קרה לו נס והצלה ממש חייב להודות [עיקר דברים אלו כבר כתבתי בתחומין א', לעיל הערה 6, בפרק ב' עמ' 352-351].
מעתה עלה בידינו גם הבנת הדברים שהביא [שם] ידידי הגר"ש רפאל זצ"ל בשם מו"ר הגרש"ז אורבאך זצ"ל: "עוד לפני שלושים שנה שמעתי ממרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך שליט"א [זצ"ל], ששי' המהר"ל היא לברך הגומל רק באירע לו אסון ממש, ובדרך נס לא קרה.נמצא לפי"ז, דרכב שנסע בדך רגילה, וממולו בא רכב אחר שנסע במהירות מופרזת וכמעט התנגשו זה בזה, אלא דהנהג הראשון ע"י רוב תושיה בס"ד היטה את רכבו ונמנע אסון – אליבא דמהר"ל אין לברך הגומל.דאין זה מיקרי סכנה, אלא שהיתה יכולה להיות ולא הטיתה, ואין דבר זה מצריך ברכה".[איני יודע אם מסקנה זו גם אמר לו מו"ר הגרשז"א זצ"ל, או שהסיקה הגר"ש רפאל זצ"ל מעצמו, מ"מ אין הדברים אלא "אליבא דמהר"ל", אף שלדבריו ממילא לא מברך הגומל כי אין זה מהני ד', אבל המנהג שב'כמעט תאונה' מסוג זה מברכים הגומל].עוד כתב שם: "שוב דיברתי לאחרונה עם מו"ר שליט"א, ואמר לי שעל סמך דברי המהר"ל אלה פסק להלכה בפיגוע האחרון שהיה בירושלים רח"ל, שמחבל הרג שני אנשים ופצע מספר אנשים כשישבו בתחנה מול הדואר המרכזי, והיה שם בן תורה אחד, שישב אף הוא על הספסל ופינה מקומו לקשיש ממנו, ובזה ניצל, ותחתיו נהרג אותו קשיש.ואילו היה נשאר לשבת, המחבל היה פוגע בו, ומי יודע מה היה סופו.ואעפ"כ הורה מו"ר שליט"א [זצ"ל], דאין עליו לברך הגומל, דלפ"ד המהר"ל לא היה הנ"ל במקום סכנה, אלא שאילו היה נשאר במקומו היה מסתכן.אבל במצבו הנוכחי, כשעמד בסמוך לתחנה, לא היה בסכנה, ולכן פטור מברכה".
כוונת מו"ר זצ"ל מבוארת.לפי המהר"ל עצמו פשוט שבן תורה זה לא יברך הגומל, ואפילו היה נשאר לשבת על הספסל ובדרך נס לא נפגע לא יברך.שהרי ס"ל למהר"ל שהני ד' דווקא, ומפורשים דבריו: "אבל החרב שבא על האדם וניצול אף שהיה בסכנה לא התחיל דבר זה כלל שיאמר שיצא מתוכו, ואין זה נס בודאי רק כאשר התחיל הנס כבר כמו שאמרנו".אלא שאף למנהג אשכנז הפוסקים שהני ד' לאו דווקא, ומברכים גם על נסים אחרים שאינם מהני ד'.בכל אופן בהא פסקינן [כמאירי] וכמהר"ל, שצריך שיהיה ממש הצלה מאירוע שקרה לו, ולא שהנס יהיה שלא היה כלל באירוע, כמו שביארנו למעלה.
מסקנת הדברים היא שנוסע שירד מרכב, וזמן קצר לאחר שירד ממנו נקלע הרכב להתקפה רצחנית, [או שהאוטובוס לא עצר לו בתחנה להעלותו, ורגע אח"כ היה פיגוע רח"ל], לא יברך הגומל, כיון "שלא היה בצרה, רק שלא בא עליו צרה".
[15]וראה עוד שכתב שם שהיכן שיש הרוגים מקרב הלוחמים, שוב אין חובת תודה על הציבור, ואין אלו אלא דברי נביאות, וכי בכל המלחמות שתיקנו עליהם במגילת תענית לא היו הרוגים בין הלוחמים?
15*ע' מ"ב סק"ד ובשער הציון אות ה; סקי"ז ובשער הציון אות יג ובמה שציין שם.
[16]שמעתי הוראות סותרות אחר השואה, שכנראה שרוב הרבנים לא הורו לניצולים לברך הגומל, ואפשר דס"ל דהוא סכנה לכלל ישראל. אמנם שמעתי שהיו רבנים שהורו לניצולי המחנות לברך הגומל, ולפלא שלא ראיתי מעירים בשאלה זו.
[17]ובאלשיך לתורה ויקרא ז דייק מהגמ' דכיון דרק בחולה וחבוש כתבו לכשיתרפא ולכשיצא, הרי הולכי מדברות וימים מברכים אפי' עוד לא הגיעו לישוב.[וכעי"ז ביד המלך, לעיל הערה 2 ].אמנם מרש"י ומהטושו"ע מוכח בהפך וכמש"כ, ואף בדברי האלשיך צ"ע אם התכוון כן להלכה.
[18]ברכ"י, וראה גם מחזיק ברכה שם סק"ה.וראה עטרת זקנים שדייק כן מלשון "כל טוב", משמע שנגמרה טובתו לגמרי.וכעי"ז באשל אברהם ואליה רבה, וכ"פ בערוה"ש ומ"ב סק"א, ע"ש.וע' תשובות בצל חכמה סי' כא; מנחת יצחק, ח"ד, סי' יא.אמנם ראה יד המלך,[לעיל הערה 2], וראה גם הרב שילה רפאל, [לעיל הערה 3], פ"א סעיף 4 ['מקום ההודאה לפי יד המלך'], עמ' 111-112.
[19]צ"ע בחולה שנתרפא ויצא ומתהלך בחוץ, ורק דצריך בעוד שנה לחזור לעוד ניתוח, כגון פגוע גפיים וכדומה, שחוזר לניתוחים להטבת מצבו לאחר שמתהלך זמן ארוך, אי גם בכה"ג מיירי הרשב"א, ומברך לכשיצא מביה"ח, והניתוח השני הרי הוא כמחלה חדשה, או דלמא כיון שהכל בא רק להחזירו לאיתנו, וגם עתה טרם מהלך כדרכו, והניתוח הבא הוא המשך מחלה זו, לא מברך עד שיגמרו הניתוחים [ראה בזה אבי זקני, הגאון הרב יהודה יודל רוזנברג, לעיל הערה 4, הערה 8].
19* אמנם ראה הרב יהודה יודל רוזנברג, לעיל הערה 4, בהערה 14, אם דין זה הוא גם למנהג אשכנז.
[20]אמנם נראה שאם נעשה לו נס פרטי שלא קשור במלחמה, כגון שהיה בתאונת דרכים, דבכה"ג חייב הגומל על נס זה.
בטעינה...
